צלקות מלחמה

למרות תחושת הקיפאון שהרגיש, קיפאון מרחם שאומר לכולך, "אתה יכול להיות חופשי עכשיו, לא משנה
כמה זמן ייקח לך להשתחרר, אתה יכול להיות חופשי" – למרות זאת הוא לא היסס והביט על ידיו. הראייה שלו התחילה להיעלם. ובמקום חתכים מדממים, על זוג ידיו ראה חתכים המלאים בחומר אלסטי ואפור. מדקרות כאב קשות הופיעו מידיו. הוא הפסיק להביט. ומדקרות כאב נוספות הגיחו בכל חלקי גופו. כאילו זה עדיין לא נגמר. כאילו עדיין יש משהו שהוא צריך להלחם נגדו. הוא שמע קולות רמים של צפצופים. היה לו חם ומלוכלך ודביק בתוך שריון הקרב ומתחת לקסדה. הוא הרגיש שסוחבים אותו. הוא ראה רק עפר ודם.
אלפי מכשירים נעטו על גופו. רקע לבן, הוא זוכר. אנשים בלבן, הוא זוכר. קולות צפצופים והמולה, הבזקי אור אדומים. הוא זוכר איך קיבל עוד מדקרת כאב ועוד אחת. מהנקודה ההיא, הדבר היחיד שזכר זה איך הניח לעיניו להעצם.. ואיך פתח אותן מחדש. איך פתח אותן מחדש, במקום יפה יותר. מקום בלי כאב. מקום בלי צלקות מלחמה.