צללים בראש.

קולות שקטים, מלמלים כמקהלת צלילים שלמה. ידיי שורטות את אוזניי בכוח, נואשות שדבר זה ייפסק. עיניי בוהות במתנהל סביבי, אנשים ממהרים עם חליפות עסקים הנראים לי כאנשים אשר יתקפו אותי כל רגע, ילדים שסיימו בית ספר; רק עוד אנשים מתנשאים ואכזריים. כמו האנשים שבראשי.
תמיד פחדתי מהחושך, בגלל זה אני עומדת בפינה עכשיו, משחקת עם הצללים המרקדים על הקירות, נמשכים סביב גופי הדחוק, גבי לחוץ אל קיר הבטון, הנראה כשחור בצבע החשכה.
"אינך יכולה לברוח ממה שבתוך ראשך." אחד הקולות נעשה ברור לפתע, פקחתי את עיניי בבהלה, מקווה שמי שדיבר אליי היה אמתי, ולא עוד אחד מהקולות הרמים שתמיד נשמעים במעמקי מוחי.

"..המציאות שלי רק שונה משלך.." הקולות החלו להתבהר לאט לאט בראשי, כענני סערה הבורחים מהשמש אשר מאירה את הרחובות הריקים מאדם.
אני עוצרת את נשימתי לכמה רגעים עד שריאותיי צורבות ומוחי זועק לחמצן.
נאנחתי, והאנחה נשמעה בבירור, כל קולות הרקע של הרחוב הפועל בלי הפסקה מחוץ לחלוני, התחזקו ונשמעו רמים יותר. הקולות שנמצאו בראשי, נעלמו.
תחושת ריקנות החלה לחלחל לגופי, הרגשתי כאילו כל המעט אשר נשאר בידיי, נלקח ממני בשנייה אחת. נזכרתי במילים אשר אמי אמרה לי פעם. תחבתי את ראשי מתחת למיטתי, מוציאה את רגליי העטופות בגרביים חמימות מחוץ לשמיכה האפורה, אל רצפת האבן הקרה. עיניי חיפשו נואשות את הצללים, אך דבר לא נמצא שם.
"המפלצות אינן ישנות מתחת למיטה שלך," קול הרעים באוזניי, אך הוא הוריד עליי שלווה באופן מסוים,"הן ישנות בתוך ראשך."
הרמתי את רגליי בחזרה למיטה, מחשבותיי לא התרוצצו סביב כבדרך כלל.
'אני צריכה עזרה,' לחשתי בתוך ראשי.
חזרתי כמה פעמים על משפט זה, ובאותו רגע, עיניי נעצמו. הצללים חזרו, המפלצות התחילו שוב לתקוף את תת מודעי, אך אני יודעת שהן הדבר הטוב ביותר אשר קרה לי מעולם.