צ'לו

הוא חייך חיוך רחב, שמימי, חיוך אשר לא עלה על דעתה כי אופציונלי לאותו הבחור הפרוע אשר הכירה כקודם לכן. היא חייכה חיוך זעיר, מתפעלת לעוצמת נגינתו, מאזינה לצליליה הבוקעים ברכות ומהדהדים ברחבי חלל החדר הריקני, כשלתום המלודיה הרכה, מחאה כף בהתלהבות יתרה.
"אתה מדהים.. לא ידעתי שאפשר להגיע לרמות כאלו עם צ'לו" החמיאה בהתפעלות יתר על המידה, מניחה לניצוץ התלהבות קל לחלוף לעיניה הרכות, נושכת לשפתה התחתונה ומשחקת למשקפיה בחינניות.
הוא חייך חיוך זעיר, וקד לפניה, מדלג אותו הדילוג הזעיר אשר היחידה המודעת לקיומו הקליל וחסר הדעת, היא היא- ותו לא. הוא חייך חיוך רחב, מרומם, מדהים למראה עיניה התמימות, משמים, יוצא דופן.
"רק.. וואו." הוסיפה, וקולה רועד, התרגשות קלה מתגנבת לגווניו הרכים ועוצרי הנשימה, משלבת אצבעותיה האחת לשנייה בשקיקה, בריכוז מה.
"אני לא אנגן עוד, את יכולה להירגע." השיב בביטחון ועטף כלי נגינתו המשמים לתיקו ברכות, עדינות, אשר אין להאמין כי קיימת לאותו זוג כפות ידיים גמלוניות, לאותן אצבעות עבות ומגושמות.
זו הייתה הפעם הראשונה כי צפתה לאותן כפות הידיים המגושמות, מלטפות ברכותן לכלי עדין ומשמים שכזה, סוחטות מלודיה רכה ומנעימה לאוזן, מלודיה אשר לא חשבה כי יש ביכולתו לבצע קודם לכן.
והנה חולפים להם הימים, ופעמיה מובילים דרכה אל עברו, אל עבר אותו חלל ריקני לו ניגן יומם וליל. המלודיות המוכרות שבות לעטפה ברכותן, ללטף לאוזניה בעדינותן המוכרת, הממכרת, חסרת המעצורים, ברוגע המשמים הבוקע תחת מיתריו.
והנה ליום מייאש וארוך אחד, ופעמיה אינם עוד, והנה נעלם לו אותו הדחף המוכר- אותה הקלילות המושכת, אותה הקלילות אשר משכה גופה אחר המנגינה המוכרת, המנגינה אשר הפנטה מחשבתה, אשר שיחקה לליבה בקלילותה המשכרת. היא התרוממה על קצות אצבעותיה בלית ברירה, הלוא דלת החלל הריקני נעולה, אין יוצא- אין נכנס, סוקרת לחלל הריקני והמוכר עד תומו, אך דבר אינו נגלה לעיניה. והחלל ריקני, אך כעת- ריקנותו הינה חיסרון שומם ונטול כל טעם.
היא הניחה לעיניה להיעצם, אכזבת מה אופפת גופה, אכזבה אשר לא צפתה לה קודם לכן. היא התייצבה, והחלה עושה פעמיה למורד המסדרון, וצעדיה כבדים, מהולים לאכזבתה, ולפניה ארשת עצב אבלית.
והנה שבה אותה המלודיה המוכרת ללטף לאוזנה, להנעים יומה, לרומם מצב רוחה. היא הזדקפה בזריזות שאין כמותה , סוקרת לצדיה במבטה, אך דבר אינו עוד. היא הניחה לרגליה לעשות שלהן, לעשות פעמיהן אל עבר הלא נודע, להובילה וצעדיה הססניים אל עברה, אותה דלת עץ ישנה ופעורה לרווחה.
היא נשמה עמוקות, ועשתה דרכה בזריזות שלא תתואר אל פנים החדר, וחללו איננו חלל ריק כבדרך כלל, ולחללו כ-15 שולחנות, ולהם תלמידים המאזינים בשקיקה לאותה המנגינה המלטפת. היא סקרה במבטה אחר דבר מה אשר ירמז על אותו נגן הצ'לו המגושם אשר קסם לליבה, אך ללא כל מוצא.
"מי.. מי מנגן את זה? מה שמו?" שאלה בייאוש, ממשיכה בסקירתה העיוורת אחר כל דרך מוצא אשר תוביל ליבה אל שמו, דרך מוצא לא מוכרת, לא רצויה.
"ג'פרי דיילסטון" השיב קול עמוק בבדיחות מה, מוכר לאוזנה, קול עמוק ומלטף. היא הסבה מבטה בקוצר רוח, ולפניה ניצב אותו האדם לו חיפשה זה זמן מה.
"אז אני מניחה שלנגן הצ'לו המגושם קוראים ג'פרי, אה?" השיבה, מגחכת בהנאת מה, מחייכת חיוך רחב ומרוצה, חיוך חדש לשפתיה, לא מוכר.
"אז אני מניח שהבלונדה המתלהבת אכן סקרנית לגבי" השיב בבדיחות דעת, מחייך אותו החיוך השמימי, הרחב, אותו החיוך אשר סטר לחלוטין כל היגיון שלגופו השרירי והמגושם, שלשיערו הפרוע, שלעיניו החמות והטובות. היא חייכה חיוך זעיר, ונשכה שפתה התחתונה בגאוות מה מטופשת.