ציפיות

ג'ון שוב ציפה למשהו המון זמן, וכשהמשהו הזה כבר הגיע הוא לא הצליח להנות ממנו.

הפעם הייתה זו הופעה של הלהקה האהובה עליו. הו, כמה שהוא חיכה להופעה הזאת. הוא לא האמין שהם בכלל מגיעים לארץ, הוא היה בתדהמה כשהוא גילה שהם באים.

הציפיות שלו נבנו ונבנו, הוא לא הצליח לשלוט בזה. הוא ציפה שהסיטואציה שבה הוא יהיה תהיה סיטואציה אידיאלית בצורה בלתי רגילה, ושהוא ירגיש מן תחושה של אופוריה בלתי רגילה.
כנראה שהוא שכח שזה בכל זאת הוא בתוך הסיטואציה הזאת.

הגיע יום ההופעה. בהתרגשות רבה ג'ון עשה את דרכו אל עבר ההופעה. בהופעה הוא היה עם מספר חברים טובים שלו, שזה דבר שכביכול גם היה אמור לגרום לסיטואציה להיות אידיאלית בעבורו. כנראה שהוא שכח שקודם כל הוא צריך להיות חבר של עצמו.

ההופעה החלה. הלהקה ביצעה מצוין את השירים, ההופעה הייתה טובה מבחינה אובייקטיבית. אבל למרבה הפתעתו של ג'ון, הוא דווקא לא הצליח להנות מההופעה. משהו עצר אותו. הוא לא הצליח להשתחרר ולחיות את הרגע.

באופן אירוני למדי, דווקא הרצון הכל כך גדול שלו להנות מההופעה והציפייה שלו להנות ממנה הן בדיוק הדברים שמנעו ממנו להנות. ג'ון הרגיש איך מרגע לרגע הוא מתנתק יותר ויותר מהסיטואציה.

הוא הרגיש איך כאילו מתפצלים ממנו הרבה ג'ונים קטנים יותר. ג'ון אחד בחן את הסיטואציה, ג'ון אחר בחן את איך שג'ון מרגיש מבחינה נפשית בסיטואציה. ג'ון נוסף בחן את איך שג'ון מרגיש מבחינה פיזית בסיטואציה. והיו ג'ונים שבכלל בחנו את איך שג'ון הרגיש לפני ההופעה, או את איך שג'ון ירגיש אחרי ההופעה. היה ג'ון שבכלל חשב על אהבה נכזבת שהייתה לו לאחרונה, היה ג'ון שבכלל חשב על הקשיים שהיו לו לאחרונה לעבודה.

ומה עם ג'ון הגדול, שנמצא בסיטואציה עצמה של ההופעה? הוא כמעט כאילו לא נמצא שם. הוא היה נמצא שם פיזית, אבל מבחינה נפשית? כמעט ולא.

הוא הרגיש איך כל התוכן שלו עובר לג'ונים הקטנים, במקום לג'ון הגדול שנמצא בסיטואציה. אולי הג'ונים הקטנים הרגישו מלאים בתוכן, אבל ג'ון הגדול? הרגיש ריק מתוכן. תחושה של ריקנות עטפה אותו.

ככה היה למשך רוב ההופעה. ג'ון היה שם, אבל לא באמת. וזה היה קשה, על אף שמרוב ג'ונים קטנים גם את הקושי ג'ון לא היה בטוח שהוא לגמרי מרגיש.

עד שלפתע קרה משהו יוצא דופן. הלהקה לפתע החליטה לבצע שיר שהם לא ביצעו במשך שנים בהופעות שלהם. היה זה השיר האהוב עליו שלהם, והוא לא העלה בדעתו שיש סיכוי שהם יבצעו אותו.

באותו הרגע קרה לג'ון משהו מדהים; לפתע הג'ונים הקטנים נעלמו, בבת אחת. לפתע הם התאחדו לג'ון אחד גדול, שזה היה הוא. לפתע הוא היה בסיטואציה, והוא אף הצליח להנות ממנה.

הוא הצליח לחיות את הרגע. הרבה זמן הוא לא הרגיש ככה. אולי הוא אפילו כמעט הרגיש את האופוריה שהוא ציפה להרגיש. כמעט.

כי לפתע קרה משהו שהוא לא ציפה אליו. לפתע קרה משהו שהתעלה על הציפיות שלו; ואף ניתן לומר שלא בדיוק היו לו ציפיות שדבר כזה יקרה, ולכן לשם שינוי הוא לא השווה בין המציאות לבין הציפיות שהיו לו.

התחושה הייתה משכרת, וג'ון הצליח אף להנות משאר ההופעה.

אבל יותר מכל, ג'ון למד משהו חשוב באותו היום. הוא הבין את כוחן של ציפיות. הוא לא ידע אם בכוחו לשלוט בהן. הוא לא ידע אם בכוחו שלא יתפצלו ממנו המון ג'ונים קטנים.

אבל הוא ממש התכוון לנסות. הוא היה סבור שזה מסע שעליו לעבור, שעשוי לשפר לו את החיים באופן משמעותי.

הייתה בו ציפייה גדולה שהוא יעבור את המסע הזה בהצלחה. הוא כיבה את הציפייה הזאת. זה היה הצעד הראשון שלו במסע העתיד לבוא.