ציפור של תקווה

את פורשת את כנפיי ועפה, מרגישה את החופש בכל מקום סביבי.
יש בזה משהו מרגיש, בלעוף, לא להיות כבול למקום אחד כל הזמן.
אני נוחתת בקצה צמרתו של עץ, משם אני יכולה לראות את הכל. הנוף הנפרש לפניי מרהיב ביופיו.
ראיתי הרבה נופים בחיי הנודדים, אך זה היה היפה מכולם.
הענף עליו אני יושבת רועד מעט, אך אני עודני יציבה. אחרי כמה דקות אני פורשת שוב את כנפיי ועפה משם, ממריאה אל-על, אל השמיים הכחולים והגדולים, הרחבים.
אל העננים הלבנים והרכים.

בכל מקום הייתי, חיי נודדים עד אין-סוף.
בכל זמן אוכל לחיות, אך בסתר, בלי חובות.
אני היא החופש, ממני ההשראה,
אני ציפור, ציפור של התחלה חדשה.

אני נזכרתי ביום בו הייתי אמורה למות, כשבני האנוש פגעו בי וכמעט גססתי. לא כעסתי עליהם אז, רק ריחמתי.
אני לא זוכרת במדויק למה, אך אני יודעת שזה מה שהרגשתי,
רחמים.
במשך השנים, גיליתי שלא כולם רעים. גיליתי שיש כאלה שמוכנים לעזור לך ולסלוח, ויש כאלה שהיו נקמנים ועקשנים, שלא יוותרו על כלום בכזו קלות.
מאז הבנתי שאני צריכה להיות שם בשבילם, כדי ללמד אותם את הדרך הנכונה.
והצלחתי.
בכל מקום שהייתי בו נשארה מאחור נוצה קטנה של אושר, כדי שגם בזמנים רעים אנשים יוכלו להיזכר בה ובדרך הנכונה. גם כשאני לא שם.

עכשיו מעטו המקומות שצריכים אותי, אך אני עדיין לא סיימתי את תפקידי כאן, וגם לעולם לא אסיים; כי תמיד יבואו אנשים חדשים שיפלו שולל לדרך הרעה, והם לא יכירו בקיומה של הנוצה. אז בשבילם, ובשביל הדורות שיבואו גם אחריהם, אני נחוצה בעולם הזה.