ציפור מהדמיון

על המפתן התיישבתי, מאחורי הדלת. החדר השומם שלי היה קפוא וחשוך מעט, למרות שהחלון היה סגור והוילונות היו מוסטים.
הציפורים שמעל החלון שלי מיקדו את מבטם בי, כאילו שואלות אותי "מה קרה? למה את עצובה?"
"כי אני לבד." אמרתי בקול לציפורים, למרות שברור שהם לא באמת יבינו. עצמתי את עיני ולפתע הרגשתי משב רוח קל על פניי. פקחתי את עיני וציפור אדומת חזה היתה מולי.
מצמצתי עוד כמה פעמים ושפשפתי את עיני, מנסה להחליט אם זה באמת אמיתי או לא.
"את לא מוותרת," הציפור דיברה וקולה היה מתוק ומתגלגל. זה היה ממש כאילו שקולה נשמע במוחי.
"אני אוהבת אותך," הבעת הפתעה עלתה על פניי. תמיד הייתי בוכה שאיש לא אוהב אותי. תמיד הייתי מדברת אל הבובות והציפורים שבחדרי.
"זה חלום?" גמגמתי.
"לא, אני הציפור שאת ציירת, זוכרת? הביטי על הקיר." הרמתי את מבטי אל הקיר ואכן נוכחתי לגלות שאת מהציפורים שלי חסרות.
"כשציירת אותי, את חשבתי שאני הציפור הכי יפה שיצאה לך, את נתת לי את החיוך הכי גדול שלך…" היא צייצה ועופפה בכל החדר, מפזרת אחריה שובל ניצוצות סגול.
"חכי…!" קמתי בזהירות על רגליי והושטתי את ידי אחריה, מנסה לתפוס אותה. היא התיישבה על החלון שלי.
"למה את מפחדת?" עיניה הביטו בי, בוחנות אותי. "כי… כי… כי רציתי שיאהבו אותי. רציתי שיחשבו שאני מיוחדת, אבל כולם לקחו את כל מה שהיה לי ושידעתי. אין לי כלום עכשיו." ייבבתי. הציפור התקרבה אליי וראשה העדין התחכך בפניי. "אבל בשבילנו את מיוחדת. אנחנו מכירים אותך, ולא את האחרים. מבחינתנו את מיוחדת… את לא צריכה לדאוג מאחרים, את צריכה להמשיך ולהיות כמו שאת." חיוך קטן ומהוסס עלה על פניי ולמשמע הדברים, וחיבקתי מעט את הציפור. "את הכי טובה!" צחקתי.
הציפור התחילה להבהב. "זמני תם. קוראים לי לחזור." היא הפכה לפתע לאורות צבעוניים, והם עופפו לעבר המקום החסר בקיר.

על המפתן התיישבתי, מאחורי הדלת. החדר השומם שלי היה קפוא וחשוך מעט, למרות שהחלון היה סגור והוילונות היו מוסטים.
הציפורים שמעל החלון שלי מיקדו את מבטם בי.
חיוך קטן עוד היה על פניי, למרות שהייתי בטוחה שלפני רגע הייתי עצובה. הרמתי את מבטי אל הקיר, איכן שהציפורים שלי נחו בשלווה.
"תודה," לחשתי, נותנת לשערי להסתיר את עיניי. קמתי והתכוונתי לצאת מחדרי, אך לפניי כן הסתובבתי לאחור.

אחת הציפורים קרצה.