כל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט.

הבטתי דרך החרך שבחלון, אם לחלונות יש חרכים. כל שיכולתי לראות הם השמיים הכחולים אך מאובקים של תחילת הסתיו. ישבתי שם הרבה זמן וחיכיתי שמשהו יקרה, כשאני חושב על מה שאני רואה- ריקנות גדולה ושלווה היכולה להוציא אדם מכליו. יש בזה מן היופי הקטלני והאמנותי המודרני, כמו תמונה של תפוח נגוס במוזאון תל אביב. אני מנסה לשבת בשקט, אך מוחי קודח.
ניסיתי להמציא לי מציאות שונה, מציאות טובה יותר, מציאות בה אדם יושב ומביט דרך חרכים בחלונות שפונים אל השמיים ורואה דברים מוזרים ונוראים ויפים. מציאות בה יש לחיים משמעות.
חשבתי לעצמי שזה מאוד מוזר שאני לא רואה ציפורים בשמיים. עכשיו סתיו, והציפורים אמורות לנדוד.
ומדוע בעצם הן אמורות לנדוד? הלא ציפורים חופשיות לעשות ככל העולה על רוחן. ואולי מישהו הכריח אותן לעוף אל ארצות רחוקות ולשוב רק כאשר חוזר על משכבו? אולי מת האדם הזה? ואולי האדם הזה הוא אני?
כשאדם מתאמץ לכתוב הגיגיו, הם הופכים לפילוסופיה. ולעיתים קרובות זוהי בעיה. יש פעמים בהן אני יושב שעות מול ניירות ועטים מצבעים וסוגים שונים ולא מצליח לכתוב מילה. במקרה היום היה סתיו ואני ישבתי לי לתומי מול החלון הכי גרוע בבית כולו. במקרה החוסר בציפורים עורר אצלי הצורך לכתוב, ולכתוב על דברים שקרו ודברים שלא קרו ודברים שהיו פעם ואיני זוכר אותם עוד.
ישבתי ושיבצתי לי מילים בתוך המחברת הקטנה והבוגדנית שבראשי, מבטיח לעצמי שברגע שאצא מהחדר ואנתק עיני מהחלון, אשב ואכתוב לי.
הבטחתי לעצמי שכאשר הרגע יגיע, אקום. והקטע כבר מוכן בראשי, אך אני כמו מחכה למשהו.
כמו מחכה שהשמיים יפלו ודמעות יהפכו לדם.
ובכן, השמיים לא נפלו, ועיני נשארו יבשות. אך לא לחינם חיכיתי- כי רגע לאחר מכן עברה קבוצה של ציפורים נודדות דרומה, אל ארצות טובות וחמות ואכזריות יותר.
כאשר עברו עלה חיוך על שפתיי, ואני, אט אט קמתי ויצאתי מהחדר.
במסדרון חיכו לי הורי, שביקשו לבשר לי שהם נפרדים.