צילו של הירח

רוח הערב הצליפה בקערת האש ופיזרה אותה לכל עבר. הניצוצות ליחכו את קצות הדשא היבש, חונקות אותו, מאגפות אותו עד שעלה בלהבות והפך לאפר שחור.
רגליה היחפות דרכו על העשב הקוצני בזמן שבכייה הדהד ברחבי השדה. היא היתה הרוח של הירח,
הצל שלעולם לא יוכל להינצל.
האש סימלה את הבגידה שחשה, את שבר המראה והחותם. את היום שבו האנשים כולם הפסיקו להאמין בה. השמלה הלבנה שלה התמלאה בחתכים וצבע חום-צהבהב כיסה את שוליה.
ידיה ביקשו רחמים ממנו, מהאיש בגלימה האפורה. הוא היה צלו השני של הירח, והוא קיבל הכל.
הוא היה האושר והטוב, בזמן שהיא היתה הסבל והצער של הירח.
הם היו שניהם הפכים, כבולים בדרך לא רצונית אחד לשנייה, ללא יכולת להשתחרר.
שפתיו נעות, מטילות לחשים ומילים לכל עבר, מנסים לתקן את מעשיה.
הוא מביט בה בעצב, כורך את חבלו הדמיוני סביבה ומושך אותה אליו, נותן לה ללכת כמה צעדים אחריו.
היא היתה מביטה בו אך במקום לראות את ניסיון העזרה שלו היא היתה רואה רק העוצמה שקיבל. את התואר. את הסמכות. את האהבה.
הוא תמיד היה ראוי לתואר 'הירח' בזמן שהיא היתה תמיד רק 'צילו'. הוא תמיד נאהב בידי אחרים, נערץ, בזמן שהיא תמיד נידחת, נשארת לבד. רק פעם אחת היא רצתה להרגיש איך זה להיות נאהבת, בגלל זה היא היתה יורדת למטה, עוקבת אחרי בני-האנוש, מעתיקה את התנהגותם, את הסגנון שלהם, אך לא משנה מה היא ניסתה לעשות, או עשתה, הם מעולם לא קיבלו אותה.
כבר מזמן היא השלימה עם זה שרק הירח והאיש בגלימה האפורה יקבלו אותה. רק הם העניקו לה אי פעם יחס.
הוא מתיר את חיבלה והיא ממהרת להסתובב אחריו, אך בתנועה מהירה הוא סוגר את הדלת אחריו ונועל אותה, משאיר אותה כלואה שוב במגדל הגבוה.
משאיר אותה לחיות מחדש את חיי הבדידות במגדל השחור.