צייד הכישלונות / האיש בעל אלף הפנים
היה היה פעם, בארץ רחוקה רחוקה, אדם, או ראוי יותר להגיד ממציא, בשם תומאס אדיסון.
יום אחד הגיע פן שלי לבקר אצלו, וראה אותו באמצע ניסיון פיתוח של רעיון חדש שהגה. אותו פן חזה בכישלון, השלישי במספר מאז שהגיע לבקר, ונעצב עבורו – אך אדיסון בחכמתו הרבה סיפר לאחד הפנים שלי שאין הוא כשל כלל, אלא מצא עוד דרך שלא עובדת, בדרך אל ההצלחה.
כאשר פן זה חזר אלי, התמלאתי במוטיבציה כבירה; החלטתי שלא עוד אחפש הצלחות. מאותו היום הכתרתי את עצמי כ"צייד הכישלונות", וחיפשתי ללא הרף מקומות להיכשל בהם.
לא, לא היה בכך סיפוק כלל – רק עצב וסף יאוש שמתקרב, אך בחיפושיי אחר כישלון נוסף – חיזקתי את עצמי עוד מעט בכל פעם, ונהייתי מוצלח יותר, אך מאושר פחות.
כל כישלון העלה אותי דרגה נוספת בסולם, אך קצץ עוד את כנפי הסיפוק שלי – ככה זה כשאינך מתעניין כלל בהצלחתך, אלא רק שוקע לכישלון נוסף.
תגובות (2)
אהלן, ההערה שלי על הסיפור הקודם שלך, רלוונטית גם פה. בנית דימוי יפה, אך הסיפור חסר בשר. אי אפשר לצלול לתוכו.
הבשר הוא הדבר העומד בין סיפור, לסיפור למגירה. אני לא זו שיכולה לקבוע, כמובן, דברים כאלה. זה עניין של טעם. אבל לתחושתי, סיפור כל כך קצר בקושי ניתן לקרוא. הוא חולף על פני העין מהר כל כך, שהלב לא מסוגל לספוג אותו כלל. הוא לא מספיק משפיע (לטעמי) על הקורא. הייתי שמחה לראות סיפור מעובד ובשרני שלך, משהו שמנסה באריכות ובסבלנות, להיכנס אל תוך הלב של הקורא.
אומנות זה דבר נדיב, זה לתת לקורא להיכנס אל הנפש שלך, לעומקים. למה שאני ארצה קצה חוט, כפי שתיארת אותו, אם אתה מחביא מפניי סליל שלם? למה שקורא ירצה לקבל חתיכה מזערית של מחשבה? זו קמצנות אומנותית, וחבל. מרגיש לי שיש הרבה מאחורי המילים שאתה שומר לעצמך, ולכן אי אפשר להיכנס לא לסיפור ולא אל האמנות שאתה מנסה ליצור.
תמשיך לכתוב! :)
היי… תודה על התגובה.
רוב הכתיבה שלי היא כזו, כי קשה לי למצוא את הפנאי להתמסר לעומק לכתיבה אך עדיין אני נהנה לכתוב ולשתף את המחשבות.
ממליץ על הסיפור "האדם המושלם" שכתבתי אם את רוצה לקרוא סיפור מפותח יותר שלי.
בכל מקרה תודה על ההארות ועל התגובות – הביקורות הובנו, ויתכן שבקרוב יהיה לי זמן לפתח יותר רעיונות שטרם יצאו לכתב.