ציטוט חלומי

למרות תוכנו האפל, המסתורי ויש שיאמרו מיושן, דפי הספר היו חלקים ונקיים וכריכתו היתה מודרנית ואפורה, מנקודת מבט מסוימת היה בעיצובו משהו עתידני ומתכתי כמו שרואים בסרטים.
שמו של הספר היה פשוט:"חלומות ופרושיהם". לא היה כתוב את שם המחבר, לא תודות ולא כלום, היה רק ציטוט של ג'לאל א-דין רומי: "הלאה, מעבר לטוב ולרע, יש שדה. אפגוש אותך שם."
העברתי את אצבעותיי בעדינות על גבי האותיות השחורות והקטנות. הרגשתי גל של קור עולה מן הדפים, מטפס במעלה היד ומקשיח כל חלק בגופי, ביקשתי לצעוק לעזרה אך פי לא נפתח, שפתיי היו מחוברות זו לזו. הרגשתי את העפעפיים מנסים להתחבר עם החלק התחתון של העין, אני מנסה להתנגד אך הם פשוט נמשכים למטה.
כשהתעוררתי השמש החמימה שטפה כל זכר לגל הקור ההוא, התיישבתי ובחנתי את המקום המיוחד, זה היה נראה כמו שדה פראי, שהעשבים בגובה המותניים, אך לא, הדשא היה בצבע השמיים והשמיים בצבע הדשא. כשבחנתי את כף ידי ראיתי רק ארבע אצבעות אך באותו זמן זה היה נראה לי מובן מאליו. כפות רגלי היו יחפות ומעל גופי היה כרוך בד לבן, ארוך ארוך, שלמרות צורתו הקשיחה לא הקשה עליי בתנועה.
התחלתי לרוץ, הרחק הרחק, אך ההרגשה הייתה שהנוף לא משתנה. הדשא נישאר באותו הגובה והעננים הירקרקים לא משנים את צורתם הצמרירית. מולי נעמד אדם שנראה נאה למדי והושיט לי את ידו. התחלנו ללכת יד ביד, אחר כך מחובקים ואז שוב פעם יד ביד.
שאלתי אותו לשמו והוא רק אמר לי שהוא יחזיר אות למקום ממנו באתי. ענן ורוד התרומם מתחתינו ועטף אותנו. התיישבתי עליו כמו על כיסא ונתתי לו לשאת אותי מעלה מעלה. ככל שהענן טיפס במעלה האינסוף, הדשא נראה פחות ופחות קוצני ויותר חלק. השמיים הלכו ואיבדו את צבעם הירקרק והפכו לצבע כתמתם כמו של שקיעה בלילה בהיר.
לא שמתי לב והמשטח הכחול שהיה פעם הדשא הפך לחום, יכולתי כבר לרדת מן הענן וללכת על הקרקע החומה. הבחור שהיה איתי מקודם נעלם. עכשיו הוא עומד בקצה הדרך, כשהגעתי אליו הוא הצביע קדימה, שם הייתה עיר עמוסה וסואנת, איך לא שמתי לב אליה מקודם? בכלל, כל הסיטואציה הזו היתה לא הגיונית, הרגשתי כמו בחלום, שם הדברים קורים ואף פעם לא מפקפקים באמינותם. כן, כך הרגשתי.
כנראה שאמרתי את זה בקול רם, כי הוא ענה לי: "אכן, את בחלום." חייכתי והמשכתי הלאה, אל תוך העיר. השמיים התמזגו עם גגות הבניינים הגבוהים וצבעם הלך והשתלב. אט אט, כל הצבעים נעלמו ונשארתי עם הבחור באיזור שכולו לבן. אין תקרה, רצפה או קיר. אינסוף ובו זמנית כלום.
שאלתי אותו איפה אנחנו. "אנחנו בשדה" הוא אמר. "השדה מהציטוט?" שאלתי. "כן".
הציטוט – במקום ניטרלי, בו כל אחד הוא מי שהוא באמת, בלי המסכה שכולנו עוטים בכל עת. בלי שאלה של טוב או רע, פשוט תהיה, תחיה.
בעולם האמיתי אני אוהבת לעטות מסכה. להסתבך או להסתכסך, כי תמיד משלימים. אבל מדי פעם, כשנמאס לי מכל הבלאגן, אני הולכת לספריה, פותחת את הספר ומגיעה למקום שכולו שקט. כי מעבר לטוב ולרע, יש שדה גדול ומוזר, ואם גם אתה רוצה קצת שקט, אפגוש אותך שם.