צחקוק

זו הרגשה מוזרה. עדיין לא הבנתי אם זה טוב או לא. אבל מה שכן, היא מעבירה בתוך עורי נחשול של תקווה. מין כוח להמשיך, להתקדם, ולהיות יותר טובה. הרגשתי ככה לפני, אבל ככל שהזמן עובר ככה התחושה מתחזקת.
כשאני חושבת על השיחות שלנו, עולה בי מין צחקוק קטן – ואני לא אחת שמצחקקת – צחקוק שמח, שמעלה בי חיוך, וגורם לסובבים אותי לשאול: "מה מצחיק?". אבל הם לא מבינים. כשאני חושבת על פניו אני מרגישה שלווה. מין אופוריה וורודה, שמגנה עליי מדברים רעים. כשהוא אומר את שמי בטני התחתונה מתהפכת, וגורמת לעורי לחוש מדוגדג ורגיש, כאילו גם הוא מצחקק.
ככל שאני יותר שמחה, ויותר בטוחה בקשר, ככה הדאגות והפחדים שלי נמחקים. זה מרגיע, לדעת שיש לך מין בועה של אהבה ששומרת עלייך.
אבל אז בא הרגע – כמו תמיד – שגורם לך לתהות. "אולי זה בכלל לא יצליח?", "מה יקרה כשהוא יגלה שאני לא רק חמודה שמחייכת?", "מה אם אחרי שהוא יגלה את חסרונותי הוא יתרחק?"
ואז בא ענן גדול ושחור, שיורק חומצה, וממיס את הבועה המגנה שלי. תוך כדי המסת הבועה גם אני נכווית מהטיפות הגדולות של החומצה, ואני נפגעת. אחר כך, בלילה במיטה, אני נזכרת בתשובות המגושמות שעניתי לו, בנזקקות שלי אליו. אני חושבת על כל הדברים שהייתי צריכה לעשות שונה, ואז מגיע כעס. כעס מכלה. לא ברור על מי. עליי? על זה שהייתי כל כך טיפשה כשחשבתי שמישהו באמת יכול לתת לי בועת אהבה? או עליו? שלא מכיר אותי באמת, שמזלזל בי? כל דקה שבה הוא לא עונה לי, רק מחמירה את המצב. אני נהפכת למשוגעת, ואפילו הענן הגדול השחור בורח ממני.
כל המחשבות הללו רצות לי בראש, כשהוא על הברכיים, ידי מושטת קדימה, ורק טבעת זהובה עם יהלום תכול מחברת בינינו.
עיניו שואלות. חיוכי המזויף עונה. אנחנו מאורסים.
רק אחרי שהלכנו מהמסעדה, והוא כבר ישן, פתחתי את הטלפון והסתכלתי בהודעה האחרונה שהוא שלח לי. לא ארוסי. אלא האחד שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי. לא הענן השחור המזהם, אלא הבועה הוורודה.
"אני בדרך אלייך," לפני שלוש שנים ההודעה נשלחה. והוא עדיין לא הגיע. אני מניחה שהוא מצא את המקום המתאים בשביל מלאכים כמוהו.