צודקת, אני לא יודע.

"נמאס לי" היא צעקה.
"ממה?" שאלתי אותה,
ותפסתי מרחק,
התקפי הזעם שלה בדרך כלל,
לא מסתיימים היטב.
"מהכול" היא אמרה ותפסה את העציץ לידה.
"תגדירי הכול" עניתי לה והתיישבתי על הספה.
"מה?" היא שאלה ונראה כי הופתע מן השאלה כי האגרטל נפל מידה,
אך זה יכול היה להיות בכוונה, אין לדעת.
"אמרת שנמאס לך מהכול, אבל הכול היא מילה כללית,
את צריכה לתמצת" עניתי לה ובדקתי כי אין בחדר משהו
שהיא יכולה לפגוע בעצמה בעזרתו.
"נמאס לי מאנשים, מדיבורים, מבדיחות, פשוט נמאס לי"
היא אמרה וחיפשה את קורבנה הבא,
אשר התגלה כתמונה של שדה חמניות.
"כשאת אומרת אנשים, את מתכוונת לכולם, או רק לקומץ?"
שאלתי אותה וראיתי כיצד הציור מושמד.
"אתה יודע, אתה הורס את כול הקטע
שבשבירת דברים" היא אמרה לי.
"שיברת חפצים לא באמת תעזור לך להרגיש יותר טוב"
אמרתי לה וגלגלתי עיניים.
"איך אתה יודע?"היא שאלה
"הרי אתה מר מושלם, הכול אצלך בסדר"
היא אמרה, לא יודעת כי יש לי יותר מושג ממה שלה
אי פעם יהיה.
"צודקת, אני לא יודע"