פתאום לחייך

"אני לא יכולה ככה יותר! דיי נמאס לי! אם כל כך רע לך איתי היית צריכה לשלוח אותי מכאן כשהיתה לך הזדמנות!" התפרצתי. לא ראיתי כלום לפניי בגלל הדמעות שלפתע יצאו מעיניי, אך בכל זאת הצלחתי להגיע אל חדרי ולטרוק את הדלת, וכמובן שלזכות שוב במלמולים כעוסים מצידה.
זה לא הפתיע אותי, המריבה בנינו, אבל זה כל כך עצבן אותי, כל כך הרגיז, שפשוט לא הצלחתי לשבת בשקט.
חיבקתי את הכרית הקטנה שלי שבמהרה נהייתה רטובה מדמעות. למה זה מגיע לי?
אני מודה שאני לא הילדה הכי מושלמת או הכי טובה אבל אני משתדלת להיות ממוצעת ככל אאפשר.
זה לא מספיק?
לקחתי את הגיטרה שלי וחיפשתי בתוך קופסא קטנה את המפרט. היא שונאת שאני מנגנת כשהיא בבית,
היא טוענת שזה "רעש יתר, לי, ולכל השכנים", אבל למה שהיה לי אכפת?
לקחתי נשימה עמוקה והמילים יצאו מפי בשקט.

"אני רוצה להביט למעלה אל השמיים,
לעוף כאילו אין מחר,
רק לזרום כמו הגשם, למקום אחר ולא לחזור,
אני רוצה לראות צד אחר בעולם,
צד שיעשה לי טוב.
תן לי עוד שנייה אחת,
תן רק עוד סיבה,
למה אני נשארת כאן,
בין מבוכי השממה?
למה תמיד כשהכל רע ומר,
אין דבר שיעזור לי,
רק ייאוש שמכסה הכל,
עצב שאכל אותי…

אמרת שאתה רוצה לצעוד קדימה,
כדי שלא יקרה מצב,
שנסתכל לאחור,
אמרת שיש שמיים כסופים מעלינו,
אז מתי יגיע היום בו נראה מתוכם אור?
כשבין כל ריב שמתפשט בנינו,
תמיד יש צעקות וצער;
תסביר לי למה אנשים בוכים מאושר,
ורק אני מכאב…"

המשכתי לשיר את השיר,חלק בלי מנגינה וחלק עם, כשמידי פעם אני עוצרת כדי להגיד את המילים, כדי שיקבלו משמעות עצובה.
השיר סיפר על כל החיים שלי, בערך, הוא החסיר רק פרט אחד, אותו. אם הייתי מוסיפה אותו לשיר הוא היה נוגד את הכל, ובכלל, העדפתי לשמור אותו כסוד הפרטי שלי.
הפלאפון שלי רטט. קיבלתי הודעה. פתחתי אותה והתחלתי לקרוא:

' לו יכולתי לבחור חיים, לא הייתי בוחר בחיים אחרים מאלה,
כי לבחור זה דבר מעצבן ומתיש, ובכלל, הייתי מטיל ספקות בכל דבר,
טוב שבחרו בשבילי, אחרת חיי היו שטות אחת גדולה.'

לא היה כתוב ממני ההודעה, אבל יש לי הרגשה שזו לא הודעה מופצת, כלומר, שמישהו שלח אותה אליי בכוונה.
אני חושבת שרק רצו להעביר לי מסר…
הנחתי את הגיטרה בצד ויצאתי מחדרי. לא שמתי לב, אך השעה היתה מאוחרת נורא. ניגשתי לסלון וראיתי אותה ישנה על הספה. הלכתי על קצות האצבעות ולקחתי את השמיכה, מכסה אותה בשקט ונותנת לה נשיקה על המצח.
"לילה טוב," לחשתי וחזרתי לחדרי, פתאום עם חיוך.