פשוט צריך להביט למעלה לשמיים

איזה כיף להסתכל בעננים.
להתבונן בצורות המשונות שזזות לאיטן כאילו אין דבר שיכול להפריע לשלווה שהן משרות עליי.
הגשם שיורד מהן לעיתים, נעים למגע ויפהפה. מסך של טיפות שזורם בשפע מן עננים אפורים.
יש פעמים שבהן זה מגיע למצב שאפילו יורד שלג. שלג מוצק ולבן כל כך שאפשר להסתנוור ממנו. שלג שכל כך כיף לשחק איתו ולזרוק אותו על אנשים אחרים.
איזה יפים השמיים.
הכחול היפהפה והבהיר שנמרח לאורך כל השמיים בבוקר והכחול העמוק והמדהים הזה ששופע בערב.
בגלל כל המצבים האלה אני מדמה את העננים והשמיים לאנשים, לפעמים רגועים, כועסים, שמחים, עצובים. אבל ההבדל שיש בינינו לבין העננים והשמיים זה שאנשים משתנים, הם לא.
כל יום קורה התהליך הזה של השמיים וגם מימי קדם: בבוקר זורחת השמש ובערב היא מפנה את מקומה לירח. כל יום רואים דברים כאלה בעולם. זה אף פעם לא משתנה. ובדיוק בגלל זה , זה טוב.
ככה אפשר לדעת שאנחנו נשארים שפויים; כי יש לנו הוכחה לכך שעדיין יש שגרה בעולם, ועדיין הכל רגיל.
בכל פעם שאני רוצה לדעת שאני בסדר, שדברים קרו לי פעם, שהם קורים לי היום או בכל פעם שאני רוצה שמשהו יחזור להיות כמו פעם, פשוט צריך להביט למעלה לשמיים.