פרץ דמעות

יום הזיכרון.
השעה שבע בבוקר.
לין קמה עם תחושה מועקה בלב. התחושה הזאת שמשהו רע קורה ואין לה מה לעשות בנידון.
היא קמה לארון הבגדים, לובשת בשתי דקות חולצה לבנה וג׳ינס שחור, נועלת נעלי בובה שחורות ויורדת במדרגות לקומה הראשונה.
אמא מבשלת במטבח ואבא יושב על הספה ומזפז בטלוויזיה. כמובן שאין מה לראות.
לין אכלה את ארוחת הבוקר שלה ומיהרה לבית ספר, בעודה מסמסת לחברתה הטובה ביותר שהיא בדרך.
אחרי שעתיים של חינוך עם המורה הגיעה השעה אחת עשרה בבוקר, כשהצפירה לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה, החלה.
לין נעמדה במקומה, שומעת את חברותיה בוכות בכי מר. לין מנסה לבכות, ולא מצליחה, האמת שהיא אף פעם לא הצליחה לזייף בכי. קשה לה.
במשך הצפירה ניסתה לחזור בפלאשבקים על סרטים וכתבות שראתה בנושא, וגם הפעם, לא הצליחה לבכות.
בתום הצפירה, התיישבה לין בחזרה על הכסא כשעיניהם של חברותיה מלאות בבכי. לין תהתה מדוע היא עצמה לא בוכה בכי טבעי ולמה היא כל כך נוקשה ורצינית כלפיי היום הזה.

כעבור שנה-
לין נעמדה בשעה אחת עשרה בביתה. נזכרת איך זה שנה שעברה לא הצליחה להוציא דמעה אחת כשעכשיו היא לא מפסיקה לעצור את פרץ הדמעות שלה.
המחשבות על אחיה כאבו לה.
עד עכשיו היא לא תפסה שהוא נעלם, לעולמי עד, לנצח נצחים.
לא יהיו יותר הריבים, הכעסים, הצחוקים והישיבות עד השעות המאוחרות של הלילה כאשר הם צופים בסרט אימה- חשבה לין.
כל זה נעלם ביחד איתו. וזה לא יחזור לעולם.