פרפקציוניזם

דברת צידון עולה על האוטובוס בשעה עשר וחצי בדיוק. באחת עשרה יש לה ישיבה עם לקוח ואסור לה לאחר. בדיוק הבוקר לא הצליח הרכב שלה להניע. משה יצא כבר מזמן עם רכבו כדי להסיע את הילדים לבית הספר כך שגם ממנו לא תבוא הישועה. היא ניסתה להשיג מונית אבל באף תחנה לא היתה מונית פנויה. והזמן דוחק. אפליקציות ההסעות האחרות, אף הן לא הניבו תוצאות. בלית ברירה היא תיסע באוטובוס. אם תמהר, עדיין תגיע בזמן.
במגפיים איטלקיות ובחליפה יוקרתית, כיאה למנהלת בכירה, היא רצה לתחנה. איזה מזל, יש מקום לשבת. היא מחליטה לנצל את הזמן ולהפוך שעה אבודה לשעת עבודה. מרכיבה אזניות שבהן מתנגת מוסיקה קלאסית מרגיעה ופותחת את הלפטופ על הברכיים. היא עונה על כמה מיילים דחופים. "חייבת לפטר את המזכירה", היא חושבת. "אמנם היא יעילה ובעלת ניסיון אבל במשרות כאלה גם הנראות חשובה. לא ייתכן שלקוח חשוב שמגיע למשרד יפגוש בכניסה קשישה בת 60 שעסוקה בענייניה. מחר היא תתחיל לחפש מישהי צעירה שנראית טוב. שהרי הרושם הראשוני הוא הקובע.
גם העובד החדש צריך ללכת. כן, היא מבינה שהיום גם האבות לוקחים את הילדים מהגן אבל למה פעמיים בשבוע? ולהישאר עם ילד חולה בבית? מצטערת, בשביל זה היא משלמת לו כל כך הרבה? בטח יותר ממה שאשתו מרוויחה. שלא לדבר על זה שהוא כבר טעה פעמיים החודש. היא מצפה מהעובדים שיבדקו שוב ושוב לפני שהם מוסרים עבודה. אפס מקום לטעויות! פרפקציוניזם! זה מה שהיא דורשת.
האוטובוס מתחיל להתמלא אבל דברת לא רואה. לידה נעמד זקן מחזיק בעמוד. הוא מסתכל עליה בתקווה אבל היא לא מרימה את הראש מהמסך. הכריזה באוטובוס מפריעה לה להתרכז. גם התינוק שצורח בעגלה מעצבן. למה אמא שלו לא יכולה להשתיק אותו? מזל שהמוסיקה מעמעמת רעשי רקע.
היא בודקת את חשבון ההוצאות של המשרד. חייבים להתייעל. מהחודש הבא תחליף את הקפה היקר שבמטבח בקפה נמס עלית. קפה זה קפה. מי שרוצה, שיביא קפה יקר מהבית.
הזמן רץ והאוטובוס נעצר. "גברת, את צריכה לרדת. זו תחנה סופית". תחנה סופית? דברת מסתכלת החוצה על הסביבה הלא מוכרת. "רגע, זה לא קו 33?" "זה 43 גברת".
שיט!!!!