פרנקי וג'וני

פרנקי מצץ סוכריית מנטה חריפה בלשון המתגלגלת שלו. הוא הביט על הבניינים הגבוהים הבוערים באש ניאונים. חג המולד הגיע, ואתו סוכריות מתפצפצות ובלוני גומי. משלוח הסמים היה מוכן, והוא היה מוכן לקטוף את המזומנים המרשרשים. ג'וני הדליק את האור וסגר את דלת הברזל. אורות הניאונים הלבנים השמיעו קולות פצפוץ כשהם נדלקו זה אחר זה, מהבהבים וכבים ושוב נדלקים עד שהאור התייצב. דלת הברזל נסגרה חרש מלמעלה כלפי מטה על-ידי המנוע שהשמיע המהום כבד וחדגוני. ג'וני ניגש אליו ושאל אותו כמה סוכריות מנטה יש לו בכיס. פרנקי אמר שהוא לא יודע, ושהוא ישמח לתת לו סוכריית מנטה אחת. ג'וני סירב. הם הלכו לעבר המשרד, שהיה בסך הכול חדר קטן עם קירות בלוקים חשופים. מנורה עירומה אחת שהשתלשלה מחוט חשמל הפיצה אור עמום. היה שם שולחן פלדה לבן ושני כיסאות. שני הכיסאות היו משני צדי השולחן. כל אחד מהם תפס לו כיסא, והתיישב עליו. ג'וני הוציא מכיסו מסטיק ודחף אותו לפיו. זה היה מסטיק עלמה בטעם לימון. הוא הניח את עטיפת המסטיק ברישול על השולחן, ולעס את המסטיק שלו כשהוא מסתכל בפרנקי. פרנקי רק מצץ את סוכריית המנטה שלו ונדד עם עיניו על פני קירות המשרד הקטן. ג'וני הוציא את האקדח מנרתיקו, והניח אותו על השולחן כשידו מונחת עליו, ואז סינן – "פישלת, פרנקי," פרנקי הביט על האקדח ועל ידו של ג'וני שמונחת עליו, ואז הביט אל ג'וני בשאננות. "למה אתה חושב ככה?" שאל פרנקי. בקולו של פרנקי לא היה אף סימן לפחד כלשהו, הוא היה שאנן לגמרי. אבל עיניו של ג'וני היו יציבות ודרוכות, וקולו היה דרמטי מאוד. "פרנקי, יש לך לפחות סוכריית מנטה אחת בתוך הכיס. אני צודק או לא?" סינן ג'וני בעודו לועס את המסטיק בשפתיים הדוקות. "כן," אמר פרנקי, "יש לי לפחות סוכרייה אחת."