פריקה… (התאבדות וזה)

אני באמת לא מבינה איך העולם הזה עובד. איך האנשים עובדים. איך המצב רוח שלי עובד. הייתי במצב הכי טוב שיש היום אחרי במצב הכי גרוע שיש.
היא ראתה אותי מנסה להתאבד ביום שישי וכל מה שהיה לה לעשות זה לקחת לי את הכדורים. ועוד לצרוח עליי למה לא הלכתי לבית הספר ביום חמישי. כאילו שזה הדבר היחיד שחשוב , ולא זה שאני תכף אמות ואז באמת לא תהיה תועלת בבית ספר.
הכל סבבה שם וכולם כל כך נחמדים, אחרי מה שקרה ביום חמישי וזה. אבל הם לא יבינו, כמה שאני רוצה לספר. שכותבים לי אני פה לכל מה שאת צריכה לא מתכוונים "תבכי במשך שעות על החיים שלך בלה בלה ".
אחלה יום הולדת. התעוררתי עם דמעות בעיניים וחשבתי על דרכים יעילות יותר להתאבד בזמן שצועקים עליי.
איך אני יכולה ללכת לבית קפה עם המשפחה, לקחת כסף ולהגיד תודה בזמן שאני חושבת איזה סכין במטבח הכי חד ואיך חותכים את הגרון בצורה שתהרוג אותי?!
הם בטח כועסים עליי, כי לא הייתי זמינה והדאגתי את כולם, אבל לא נורא. אני אבוא מחר ואגיד לכולם את מה שהם רוצים לשמוע, "אני בסדר" ואחנוק את הדמעות.
אני אשב בכיתה ואדמיין את היום בו אחותי מתגייסת לצבא ואני לוקחת את הנשק שלה ויורה בעצמי. מוות מהיר ללא כאבים.
אני אצחק בהפסקה, אשמע מוזיקה באוטובוס ואחשוב על למה אני לא מצליחה להתאבד כבר, למה לא מתתי בתאונת דרכים.
אני מפחדת לחיות. אני כל כך לבד פה.