פרידה מלוחה

היא חייכה חיוך עקום, מרפרפת שפתיה על גבי שפתיו ברכות חרישית. מחשבות החלו מציפות את מוחו, תהיות בנוגע לעבר, להווה, לעתיד הצפוי. חיוך רחב נפרש על שפתיו בעודה עושה דרכה אל עבר דלת ביתו. הוא הקיץ מאותם חלומות רחוקים, מאותן מחשבות ותהיות גמלוניות, מאותו אושר מסוים אשר לא איחר בואו בעקבות נשיקתה המתוקה, נשיקתה הממכרת וחסרת המעצורים.
"לאן את הולכת?" שאל בתהייה, עושה דרכו בעקבותיה, צעדיו כבדים והבעתו מודאגת, לא היה ברצונו כי תעזוב, תעשה דרכה החוצה. הלא הסבה לו אושר, הלא הסבה לו דבר בלתי מושג המעניק טעם לחייו, כיוון.
"אני חוזרת הביתה." השיבה חרישית, מלטפת לסתו ברכות ונושקת למצחו בחיבה. דמעות החלו מציפות עיניו, הוא תהה בפעולותיו, האם עליו לצחוק, לבכות? מדוע הינה עוזבת.? מדוע הינה 'חוזרת'?.
"אבל חשבתי שפה זה הבית שלך.." לחש בעצב, דמעותיו פורצות בנחילים ועושות דרכן במורד פניו, מותירות אחריהן שובל מלח עדין ושברירי, מותירות אחריהן עצב ויגון עמוק.
"זה היה הבית שלי.. ועכשיו.. זה לא" לחשה באוזנו חרישית, מחליקה אצבעותיה בשיערו ומחייכת חיוך עגום. היא ידעה- זו העת לעזוב, העת לחזור למקום ממנו באה.
"ומדוע לא?!" זעק זעקת כאב חרישית, עוטף את גופה הדקיק בזרועותיו העבות והחמימות, אוחז כמחאה, אוחז גופה נואש, רועד.
"אני.. חייבת.. ללכת" נשקה לשפתיו בפעם האחרונה, נשיקתה המתוקה נספגה בדמעותיה, נשיקתה המתוקה נספגה בכאבה, נשיקתה המתוקה- מלוחה היא.
הוא הנהן בכאב, והניח לגופה, הניח למחאתו, הניח לאושר לחמוק מבין אצבעותיו. הוא ידע- בעודה מאושרת, כן הוא ינחל באושרה. הוא ידע, הוא חייב להניח לחייה להמשיך.