פרחי השלום
זאת הייתה תקופה יפה,אך גם כואבת.
היינו צעירים,וכל כך חיים! האמנו במטרתינו. האמנו שהיא בסופו של דבר תשנה משהו. אהבנו אחד את השני בלי תנאים. ולא מהסיבה שרוב הזמן היינו מסוממים. באמת אהבנו.
בכל יום יותר, ויותר חיילים מתים בשדה הקרב,כל כך רחוק מביתהם.
כשלנו הביאו את צו הגיוס הדבר הראשון שעשינו זה לשרוף אותו. ההורים היו מאוכזבים. אבל זהו מרד נעורים!
מרדנו במבוגרים,מרדנו בממשלה,והפגנו נגד המחלמה והשנאה.
היינו שונים. גידלנו שער ארוך,לבשנו בגדים מוזנחים,וחשופים,או שהיינו בכלל ערומים!
אבל אהבנו והאמנו בגידול השער. הבגדים היו סטייל משותף,והעירום לא בייש אף אחד. אולי זאת הסיבה שגם התחברנו כל כך- העובדה שיש לנו מטרה משותפת.
את המחאה שלנו היינו מביעים גם בשירת רוק, קאנטרי,ובלוז. ג'ימי הנדריקס היה החביב עלינו.
מרדנו נגד מלחמת ויאטנם,מרדנו נגד אינטרסים פוליטיים.
אך כשלנו במשימתינו.
שישים אלף חיילים נפלו במלחמה,ואנחנו עם זאת הזלנו דמעה.
אנחנו מאמינים: פרחים שנבלו תמיד יש תקווה שבמקומם יפרחו אחרים. ניסינו לשתול את זרעי השלום,אך רמסו אותם.
ככל שניסינו לשתול יותר,כך נרמסנו גם אנחנו. תקוותינו דעכה. ואיתה גם הסיכוי לפריחה.
הפסקנו לקוות,הפסקנו לשתול זרעים. גזזנו את השיער,הפסקנו להתלבש באופן מוזר וחשוף. ולצערינו גם הוכרחנו להתגייס לצבא.
אנחנו יודעים שפרחים פורחים רק כשמתפחים אותם במסירות.
אנחנו מאמינים שפריחת השלום תגיע רק כשנטפל בבעיה מהשורש-שנלמד לסלוח,למחול,ורק לאהוב.
פריחת השלום תגיע. ואנחנו נהייה אלה שיקטפו את הפרחים וישתמשו בהם לנוי.
תגובות (0)