פרחים צהובים

כשקיבל את ההודעה הוא ישב בבית קפה קטן באחת משכונותיה העתיקות של מילאן,
הוא אהב לשבת שם, אף אחד לא ידע מיהו או מאיפה בא.
הטלפון הנייד זמזם אחרי אולי שנה שנח בכיסו בדממה,
שמש זרחה על הבניינים הישנים, ולא הצליחה להסתיר את לובן פרצופו,
פרח, כך הוא היה קורא לה.
הם גדלו יחד, רצים בין הסמטאות הישנות בשכונת מוסררה,
הוא לא אהב כדורגל והיא לא אהבה לשחק קלאס, אז הם קטפו פרחים ובנו מחנה מאחורי בלוק מספר שלוש, בגיל שש עשרה הוא נשק לה, והבטיח שהם יקטפו פרחים יחד לנצח.
גם כשהיא חזרה מהמחלקה אחרי שחתכה את עצמה הוא היה שם, עם פרח קטן וצהוב שתמיד היה משמח אותה.
השכונה תמיד הייתה המסתור שלהם, והוא רצה לשמור עליה מהעולם שבחוץ,
אבל אחרי שאזולאי הלך בלילה ההוא ברפיח, הקולות של המפקד צורח עליו להתאפס על עצמו לא יצאו לו מהראש.
ביום השחרור הוא קנה כרטיס בכיוון אחד ולא חזר, איפה הוא לא היה, הודו, יפן, ניו זילנד.
בכל יעד חדש הוא קטף פרח קטן, קיווה שהיא תסלח לו, שהיא תבין, שיוכל לתת לה את כל מה שאסף.
על גג ירושלמי קטן ביום שמש בהיר נשר לו פרח צהוב על המדרכה שמאחורי בלוק מספר שלוש,
המלצר הקבוע עם השפם הקטן הניח את החשבון על השולחן כמו מעיר אותו מחלום בהקיץ , הוא עזב את בית הקפה הקטן בלי להסתכל לאחור.
לאן זה? שאל נהג מונית שמן ומזיע בכניסה לנמל התעופה,
לגבעת שאול בירושלים בבקשה, אמר והחזיק בידו שקית קטנה ומלאה בפרחים צהובים.