פרדוקס מהלך

אל תסמוך לעולם על מפלצת; היא מסווה עצמה.
לובשת עור כבש, והיא גרועה מזאב בודד,
הרי לה אין מה להפסיד.
מייחלת לצאת ממשחק החיים, להשתחרר מכאן.
היא צוללת מקצה צוק אל עבר האור הלבן.
אל תסמוך על הסוחר שלך, הוא מסוגל לצחוק איתך ובו בזמן להרעיל לך את הסינגל מאלט.
ואני… אני לבד. אני בעיה אחת שעדיין לא נפתרה
פרדוקס מהלך.
נדמה לי שאני יורדת מהפסים, יכול מאוד להיות שאני יוצאת מדעתי; מאבדת את שפיותי, את מה שאפילו לא באמת היה שלי. מעדיפה לאחוז בעצמאות הרעילה שלי, להניח לסכינים פשוט להישאר במקומן, בלאו הכי נדמה שלהב חד עוקב אחריי, מוצא אותי, לא משנה היכן.
איפה שאני לא אלך הסכין תחכה לי שם.
ואני אפילו לא יכולה להאשים את ההורים במשאלת המוות שלי,
זה ככל הנראה כי אני יותר מדי קשורה לבעיות, אני נקשרת יותר מדי לאותן מפלצות , "צרות".
אולי אני הבעייתית? טוב, שיט! אני חושבת שכן. למה אני תמיד מחפשת צרות? אני צרה כפולה? השם ישמור, למה. אני. ממשיכה. להתעסק. עם. מפלצות — מחפשת לי בעיות, אני ממשיכה להזדיין עם אותן הבעיות המזדיינות.
ההתעלות היחידה שלי היא שאני לומדת באופן דידקטי, אחד מהנושאים שהצטיינתי בהם הוא המוות. נתתי לעצמי מדבקת כוכב על הצטיינות יתרה בלימודי הרס עצמי. למדתי איך להרוג אותי במכוון, ועדיין, יש משהו שאני כנראה לא עושה כמו שצריך, אף פעם לא באמת הצלחתי להבין מהו הדבר(גילוי נאות), מה שזה לא יהיה, לא מותיר לי להישאר בין המתים. הוא מקים אותי לתחייה בכל. פאקינג. פעם. מחדש.
אולי זה בכל זאת קשור לדינמיקה הורית?
כאילו, הדמיון היחיד ביני לבין אבא שלי הוא ששנינו מתעדפים את כולם על פניי, נושא מורכב- זה פשוט שמעולם לא היה "אני" אפילו לתעדף מלכתחילה.
וזה לא כאילו אי פעם תכננתי שכינוי החיבה שלי יהיה "אכזבה" אבל גדלתי לתוך זה, התרגלתי.
אולי זו אחת הסיבות שאני כל כך מפחדת לאכזב את כולם.
אז נותרה השאלה- מה שווה ירח ללא חמה? קליע ללא אקדח? מה תיתן לך נשיפה של ריס שנשר, ללא הבעת משאלה?
אני פרדוקס מהלך, אירוניה מגוחכת, אבסורדיות מעייפת. אולי אני רק עוד כוכב נופל שאף אחד מעולם לא רצה;
אבל הכל בסדר, העיקר שאני מצחיקה.