פצעים סגולים עם סוכריות מנטה

החיים שלנו תמיד עוברים לאט אך במבט לאחור זה נראה כאילו הכל עבר מהר.
הדעות, האנשים, הרגשות…
בכל שנה כל אחד דורך על התחלה חדשה ולא תמיד זה ברגל ימין.
לאף אחד זה אף פעם לא בא ברגל ימין.
באים שינויים. מצד אחד אתה מתגאה בעצמך, בהתמודדות שלך עם דברים, במה שאתה עושה עם החיים שלך אבל מצד שני, בשנייה בן אדם יכול לקלקל לך את ההרגשה.
אני עברתי את זה ולא פעם. חוסר האמון לרצונות שלי, למה שאני מסוגלת.
תמיד חלמתי שהחיים יהיו כמו בסרט של הבראץ או הברבי. אבל לא הכל ורוד סגול.
אני נפתחת לעולם חדש רוחש הגלים והדיכאונות שבאים עם זה.
ההורים נפתחים אלייך במחשבותיהם אך האם אתה יכול לשאת את זה? את מה שהם חושבים עלייך או חושבים על דברים אחרים בסביבה? כי אני לא חושבת כך. ישלהם מחשבות של אנשים עם ניסיון חיים. אולי לפעמים הם כן מתנהגים כמו ילדים בגיל שלנו ואנחנו צריכים לקחת את מקום המבוגר לידיים אבל זה החיים. ואת החיים לא צריך רק להעביר, צריך לחיות אותם!
אבל האם אני יכולה לחיות אותם? כי במשך כל חיי חיפשתי את המטרה של מה שאני עושה. את הפיתרון הסופי. אך בזמן האחרון הדברים הועברו מכתפי ההורים לכתפי ואני צריכה לקחת על עצמי את הבריאות שלי, החיים שלי, הלימודים שלי והכישרונות שלי ולהורים אין יותר הרבה מה להשפיע עלי חוץ מדברים קטנים פה ושם וזאת בדיוק הבעיה. הם מדברים איתי, הם משנים את דעותייהם כמו כל בנאדם נורמאלי. וזה מבלבל. זה מבלבל וזה מכביד. המטרה שלי משתנה, או שאני מושפעת מהקהילה ואני משפיעה על הבריאות שלי או על המראה החיצוני שלי או שזה ההורים ואני מכבידה על עצמי עם הלימודים והכישרונות שלי. ועכשיו אחרי שהוספנו את כולם לאותה כמות זה כבר הרבה על הכתפיים אבל זה לא הכל. האח הקטן שלי שמסובב את כל המשפחה סביב אצבעתו הקטנה שצריך תשומת לב ואחות לדוגמא שהוא ילמד ממנה. יש את המשפחה שלה אנחנו דואגים. ועכשיו הרשימה יותר ארוכה, ואיפה השמחה? אף אחד לא יכול לתת לנו אותה על בסיס קבוע, אז את השמחה נשאיר לעצמנו או לטבע. עם הדמעות נסתובב בחדרנו הסגור. נשמר את הזיכרונות והרצונות העלובים למדי. ונתקדם בחיים לרצונות מרשימים יותר. אך האם הם באמת מרשימים לאחרים? כל מה שנתנו את החיים שלנו בשבילו? כל מה שעשינו בשביל עצמינו? האם זה מספיק? האם זה מספיק בידיעה שתמיד יש מיליוני אנשים יותר טובים וחכמים ממך? לא. זה רק מוריד רמה וזה מה שמפחיד. כן, אני מפחדת, למה לא? למה לא לפחד? השמיים כחולים והעלים ירוקים אבל האם אני שמחה? לא. אני מבולבלת. מבולבלת מכל ההתרחשויות. אני דואגת לדברים שעדיין לא חוויתי ולא הספקתי לעשות. אני בוכה על העתיד המשפחתי שיבוא ביום מן הימים ואני חייה את החיים של כל אדם. של כל אדם? לא. אני נפתחתי לעולם יותר מוקדם מאחרים וזה מה שעושה לי הכל קשה. הידיעה על העולם החיצוני והכאב של האנשים האחרים שאני לא חוויתי אך אני עדיין מתלוננת עליו, וכך בדיוק אני מורידה את עצמי לרמה שאפילו לא חלמתי עליה. כי אז הרגש האחרון שנשאר לי זה הרגש שאני עלובה. עלובה עם כל הדאגות שלי כשיש אנשים אחרים שאפילו לא ראו את השמיים. שלא חייו חיים שלמים. אנשים שההזדמנות נלקחה מהם. אנשים שמתו מוקדם. אנשים מורעבים. וזה כל העניין. תשתמשו במה שיש לכם, כי לאחרים בתכלס, אין את זה. נכון אתם סובלים מבעיות שלכם אבל איך אתם חושבים אנשים אחרים חיים? יש אנשים שמקבלים דברים כי הם עובדים בכדי לקבל את רצונותייהם. יש אנשים שאפילו אין להם כסף ללחם. ויש אנשים שחווים דברים הרבה יותר מזעזעים ממה שאנחנו חווים. אז פה אין לי מסר אליכם. יש לי בקשה. בינתיים שאני מנסה להציל את עצמי מהרחמים העצמיים תבדקו את עצמייכם לשם שינוי. תסתכלו במראה. מה אתם רואים? איך אתם רואים את עצמכם אבל לא מראות מבט שלכם? איך אתם מרגישים לגבי דברים שעשיתם? כי תיהיו בטוחים אף אחד לא מושלם אבל תמיד אפשר לנסות להגיע לקרבת השלמות. ואם ישלכם רצונות אך אתם פשוט לא עושים אותם, אתם לא תגיעו אליהם. וזה חבל. כי אתם שווים את זה כי ניתנה לכם הזדמנות שאחרים לא קיבלו אותה: לחיות.