פעם ראשונה
היא כיבתה את הטלפון. שלא יתקשרו אליה מהעבודה עם בעיות שוטפות. יום חופש זה יום חופש. אם יש בעיה שיפנו לסגניתה.
הגדול מתגייס היום. הם ליוו אותו ללשכת הגיוס. הוא עלה לאוטובוס ונופף להם לשלום. מסביבם עמדו עוד כמה עשרות אבות ואחים גאים ואמהות דומעות. היא החזיקה ביד אחת את אביו וביד השניה את אחיו הצעיר. הדמעות חנקו את הגרון והתקדמו לכיוון הלחיים.
אחרי שהאוטובוס עזב, הם יצאו לאיטם שקועים כל אחד במחשבתו. הם הורידו את הקטן בבית הספר כשהטלפון שלו מלא תמונות סלפי עם חיילים ומתגייסים. "אם כבר לקחנו יום חופש", הוא אמר לה, "בואי נחגוג, מה את אומרת על ארוחת בוקר ליד הים". הסכימה. ממילא הביתה אי אפשר לחזור כי ביום רביעי המנקה משתלטת על הבית ולא נעים להסתובב לה בין הרגלים.
"תראי מה זה ילד בכור", הוא אמר תוך מריחת לחם בחמאה. "כל מה שקורה לו זו פעם ראשונה בשבילנו. הצעד ראשון שלו, הפעם הראשונה בגן, בבית הספר, ועכשיו בצבא. אני לא זוכר שעם הבנות ועם הקטן הרגשתי ככה. מי זוכר מתי הקטן התחיל ללכת? מי זוכר את העליה לכיתה אל"ף של התאומות?"
"פעם ראשונה", היא מסכימה בגרון חנוק. לו רק היה יודע.
כבר שבע שנים שהיא מחכה לטלפון. ואם לא לטלפון אז למכתב, למייל, להודעת טקסט. העיקר שייצור קשר. כבר שבע שנים מאז שמלאו לו שמונה עשרה. בעשרים ואחד במאי יהיה בן עשרים וחמש, ועדיין לא ניסה. שמונה עשרה שנה היא הדחיקה. לא ניסתה לראות אותו בכל תינוק, בכל ילד מתולתל בגינה, בכל נער שרוכב על אופניים ברחוב. מפעם לפעם חשבה שאולי, אולי, אבל מהר מאוד ביטלה את המחשבה הזאת. מאז שהגיע לגיל המותר, שבו יוכל לפתוח את תיק האימוץ, לפני שבע שנים, היא מקווה בשקט.
והיום, הגדול מתגייס. כן, בעלה צודק, זו פעם ראשונה. פעם ראשונה שלהם לכל צעד שלו. פעם ראשונה לכל דבר.
כמעט.
תגובות (4)
היי :) כמה מרגשת הפשטות והכנות של הכתיבה שלך. אני גם אחמיא על בניית סיטואציה ועלילה, והדרך האלגנטית בה את מציגה את הדמויות בלי להאכיל את הקורא בכפית. את פשוט נותנת לסיפור להיות, וזה נפלא.
יש לי כמה הערות פיציות:
יש לך כמה טעויות בעברית. לא משהו פסיכי, סתם י חסרה פה או או לא במקום שם. לא משהו נוראי, תכף אוסיף את זה.
ההערה המרכזית שלי זה שלדעתי, יש הרבה. יותר. מדי. נקודות. הסיפור חתוך דק-דק. יותר מדי דק שאין מקום לחשוב על המשפט בראש, כי כל פעם יש נקודה אכזרית שקוטעת את חוט המחשבה. בסופו של יום, רואים שהפנמת שסימני פיסוק הם כמו מילים – אפשר להפוך לגייס אותם עבורך למניפולציה על הקורא. אבל אני חושבת שבסיפור הספציפי הזה, הקיטועים האלה פחות מתאימים. במיוחד, במיוחד בהתחלה. דווקא ההתחלה, שאמורה להכניס את הקורא פנימה, מאוד דוחפת אותו החוצה.
לבסוף, בתוך מרכאות, כדמות אומרת משהו – סימן הפיסוק תמיד תמיד תמיד יבוא בתוכן, בסיומן. הנה דוגמה:
"תראי מה זה ילד בכור", – זה לא נכון, כי הפסיק מחוץ למרכאות.
"תראי מה זה ילד בכור," זה כן נכון, הפסיק בסיום המרכאות, בתוכן. זה רלוונטי לכל מרכאות וכל סימן פיסוק באשר יהיה.
* לסגניתה – המילה הזו קצת צורמת. אפשר פשוט לכתוב "לסגנית" לדעתי.
* הדמעות חנקו את הגרון והתקדמו לכיוון הלחיים. – גם המשפט הזה טיפה בלבל אותי. אולי עדיף משהו בסגנון "הדמעות חנקו את הגרון והתגלגלו במורד הלחיים".
* לאיטם – למיטב ידיעתי, "לאטם". אבל יש מצב שאני טועה.
* הסכימה – זה כשהיא מסכימה לארוחה ליד הים. קצת מוזר לראות "הסכימה" בלי כלום. אני חושבת שזה מתוחכם, אבל זה לא מתאים לגוון של הסיפור הזה. אולי אפשר במקום זה לכתוב "היא הסכימה" או לחלופין "בסדר". זה עדיין משאיר את הקורא עם הדוברת מבלי לפגום בסגנון האישי שלך.
* אל”ף – לא הבנתי למה הגרשיים באמצע המילה. אפשר לכתוב אלף לדעתי.
ואחרון חביב – אני יודעת שזה לא פייר, אבל לא הבנתי את הסוף. לא הבנתי למה כואב לה, לא הבנתי אם היא מתאבלת על מישהו שכבר מת, או מישהו שחי. האם מדובר בבן זוג לשעבר, בילד אחר, בתינוק שלא שלה… לא הבנתי את הסיום. אולי חסר פה איזה משפט, איזו מילה, משהו שיתן לקורא עוד אינדיקציה. אני חושבת שהיה אפשר לזרוק שם עוד פירור לקורא מבלי להאכיל אותו בכפית.
הכתיבה שלך נהדרת, ומקווה להמשיך לקרוא את סיפורייך :)
תודה על המשוב. עם חלק מהדברים הסכמתי. עם חלק אחר פחות. ובנוגע לחוסר ההבנה כנראה שלא הסברתי מספיק טוב אז הוספתי חמש מילים שזה קצת להאכיל בכפית אבל אולי יגרום לאנשים להבין יותר טוב
האמת מצדדת את הכותב שמעלי, אני גם מעט מבולבלת האם זה ילד נוסף שהיה לה שנפטר או האם קרה אירוע אחר..?
בכל מקרה עצם היותך שומרת על מסתורין מסויים זה נהדר (רק לא יותר מידי ;)) , תמשיכי לכתוב.
וכמו שכתבתי שמגיב שמעליך, הוספתי חמש מילים להבהרה. תודה