פעם, מזמן, הייתה אהבה

פעם, מזמן, היו ימים של שלום.
עכשיו… עכשיו כבר לא כל כך. אף אחד לא ממש נלחם, אבל יש את המתח הזה של המלחמה באוויר. מבטים של שנאה מופנים אחד נגד השני, בלי יותר מידי מחשבה, כאילו זה המצב הטבעי שלנו.
שנאה.
הם יהרגו את כל מי שיאהב את הצד השני. אני יודעת שהם יעשו את זה, כי הם כבר עשו. אהבה כבר לא באה בחשבון. רק השנאה, והמתח, והעצב.
כל העצב בא בחשבון.

פעם, מזמן, הילכו השדים על אדמות האדם בחופשיות.
עכשיו… עכשיו כולם מתים. היו כמה, בודדים, שהצליחו איכשהו לשרוד – אבל הם לא העזו להישאר על אדמות האדם. הם ברחו חזרה אל המקום ממנו באו בלי להשאיר סימן לקיומם.
בני האדם שונאים את השדים, והשדים מפחדים מבני האדם. עכשיו, באיזשהו מקום, שנאה קדומה מתעוררת בתוכם, מאיימת להשמיד את הכול.
לא נשארה בשדים אהבה. הם לא מסוגלים לזה, כבר לא. מחיר השנאה היה כבד מידי.
אולי, יום אחד, הם ייזכרו מה זה לאהוב, והם יינטשו את השנאה לטובת האהבה.
בתקווה שזה לא מאוחר מידי.

פעם, מזמן, מלאכים הגנו על השמיים.
עכשיו כבר אי אפשר להגן על השמיים. חייבים למנוע עוד מלחמה, למנוע עוד שנאה. אין זמן, אין מקום, לשום דבר אחר. רק להחזיר את הכול למצב הקודם שלו.
המלאכים שונאים את התמימות שנעלמה, את האהבה שהתפוגגה. לא שזה שינה להם במיוחד, כי כבר אין מקום לאהבה. או לתמימות.
השמיים חסרי הגנה. העננים כהים יותר מתמיד, מפחדים לשחרר אל העולם את כל מה שבתוכם – כל העצב, הכעס, התסכול, השנאה… מפחדים לזרוע רגשות מייסרים, משתקים, בקרב כולם.
לא שזה משנה. בכל מקרה הכול אבוד.
לא?

פעם, מזמן, הייתה אהבה.
האהבה הזאת נגדה את כל החוקים. היא באה מקצה אחד, בעלת כנפיים מרהיבות כשל ציפור חופשיה; והוא בא מהקצה השני, עם עיניי אש שבוערות באש של תקווה.
והם אהבו אחד את השני. הם לימדו אחד את השני ששנאה מיותרת. כשיש שנאה, אין מקום לאהבה. וכל כך קל היה להתבלבל ביניהם… אבל הם הצליחו לזהות את האהבה בזמן הנכון. והם אהבו אחד את השני.
ואז הגיעה השנאה. מלאכים נטבחו באש השדים, שפעם הייתה מלאה בכל כך הרבה תקווה. שדים נקטלו בידי כנפיי המלאכים, שפעם קרנו באותם החופש והתמימות שהפיחה חיים גם בחלולים ביותר. וכבר לא היה מקום לאהבה.
ואז היא נהרגה. והוא הרג את עצמו בגללה.
ואז האהבה נעלמה.

פעם, מזמן, היו מלאכים. והיו שדים. והיו בני אדם.
עכשיו אין כלום.