פעם חשבתי
פעם חשבתי, שהכדורסל יציל אותי.
עברתי כל כך הרבה בדרך, ניסו להכשיל אותי. וכל פעם , קמתי חזרה. במשך 6 שנים. פאקינג 6 שנים האמנתי שהכל יהיה טוב אם אמשיך להתאמן.
פעם חשבתי.
פעם האמנתי.
פעם קיוויתי.
היום? אני לא מקווה, אין בי אמונה.
אני כותבת את זה בבכי. כי אני לא רוצה יותר.
כואב לי. כל כך כואב. קחו את הכאב הזה. בבקשה.
ואתה, ששיכנעת אותי שזה יעבור. שלא להשתמש בסכין היקרה שלי, אתה יכול לנחש מה קרה?
זה נכון.
היא חזרה לשימוש.
ועכשיו? כל מה שאני רוצה, זה לעוף מפה.
להתאחד עם סבתא, עם המלאכים.
אה, רגע,
במחשבה שנייה,
לא מגיע לי גן עדן.
מגיע לי
גיהנום.
תגובות (3)
זה טקסט קשה, רואים שהוא נכתב בתסכול. מקווה שתרגישי טוב!
אולי תספרי לנו מה בדיוק קרה? אולי נוכל לעזור או לייעץ?
יואו, קשה, חזק. האמת שגם עצוב. לפרוק זה הכי טוב, ואם הוצאת את הרגשות שלך בזה אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב. כי זה אמור לעזור…בכל מקרה, אני לא יודעת מה קרה אבל מקווה שזה יעבור/ יעלם ( אני לא יודעת בדיוק מה זה אז אני לא יכולה להגיד בדיוק).