פסק הזמן של אוריה הלחמי

היום, כשנתיים אחרי המחשבות הראשונות שהיו לי בנושא, החלטתי סופית ללכת על זה עד הסוף, בלי קיצורי דרך ובלי בכאילו. להתנתק מהכל. להתמסר לרעיון באופן טוטאלי. לקחת פסק זמן מהחיים ולחפש את אוריה הלחמי האמיתי ולא מצג השווא שבניתי וששכללתי ב-25 השנים האחרונות. אני כבר נגעל מכל החיוכים המזויפים ומכל המסכות שעטיתי על עצמי. והיו לי כל כך הרבה מאלו- לאשתי, לקולגות שלי, למנהלים שלי, לעובדים שלי, לפקידה בבנק, לקופאית בסופר…לכולם. אבל הכי גרוע, הייתה לי מסכה גם עבור עצמי, שאומרת לי שהכל בסדר ושאני בגג העולם- עם אישה יפה, עבודה נחשבת, דירה גדולה באזור יוקרתי, רכב שטח מנקר עיניים, חופשות בחו"ל, מסעדות, בילויים ומלא חברים. בקיצור "חייתי את החלום". לרגע הצלחתי לעבוד גם על עצמי, אבל לשקר, אין רגליים, והתחלתי להרגיש שהקרקע נשמטת מתחתי ושכל הפסאדה הזאת תתפוצץ לי בפנים יום אחד. כי כל המצג הזה, זה לא באמת אני. זה לא אוריה האמיתי, שמרוב מסכות כבר לא ברור לי מי הוא. אבל הגיע הרגע שאברר זאת, לטוב ולרע. אז החלטתי לפוצץ את הבועה שיצרתי בעצמי, בתנאים שלי.

האדם הראשון לו הודעתי על ההחלטה הייתה אשתי ב-10 השנים האחרונות- גליה. היא לא הייתה מופתעת. היחסים שלנו כבר מזמן לא בקו הבריאות וכבר דיברנו יותר מפעם אחת על גירושין. התגובה הראשונה שלה להודעה שלי הייתה קשה, קשה מכדי שאוכל לשאת. כי למרות כל המריבות ו"הדם הרע" שעבר בנינו בזמן האחרון, אני באמת אוהב אותה. היא תמיד תהיה האחת והיחידה שלי. גליה הסתכלה עלי ותוך כדי בכי כואב ואמיתי אמרה- "שום דבר לא השתנה, כל פעם שמשהו קשה לך אתה מתחפר בתוך הכוך שלך. אז לך למערה שלך ומצדי אל תחזור". לאחר שסיימה להתייפח ולהדוף את הניסיונות שלי להתקרב, חיבקתי אותה, נשקתי לה ולנופר, התינוקת המדהימה שלנו, ואמרתי "אני חייב את הזמן הזה לעצמי. לנסות לעשות תיקון. אני אחזור מתי שאוכל", סגרתי את הדלת, ומצאתי את עצמי מתבונן דקות ארוכות בשלט "כאן גרים בכיף אוריה, גליה ונופר הלחמי" והמשכתי בדרכי.

התחנה הבאה הייתה המשרד של גיורא, מנכ"ל החברה. הייתי חייב להיפרד ממנו באופן אישי. האיש הזה עשה בשבילי כל כך הרבה, שהייתי חייב לומר לו את הדברים בארבע עיניים. נכנסתי אליו עשר דקות לפני פגישה שלו עם מועצת המנהלים של החברה. הוא היה בהלם גמור. לא כל יום סמנכ"ל התפעול בא אליו ומודיע לו שהוא עוזב את החברה מעכשיו לעכשיו כדי "לחפש את עצמו". לאחר ההלם הראשוני, הוא שאל באכפתיות אם יש משהו שהוא יכול לעשות. אמרתי לו "לא, זה משהו שאני צריך לעשות עם עצמי, בשביל עצמי". גיורא הבין שזה לא משהו שהוא יוכל להניא אותי ממנו במילים, ואמר "אוריה, אני מאוד מעריך את זה שבאת לדבר איתי באופן אישי. אתה תהיה אבדה גדולה לחברה. כשתחליט לחזור לעניינים, תרים אלי טלפון, נשב על איזה קפה טוב ונדבר".

התחנה הבאה שלי בדרכי אל הלא נודע, הייתה חנות לדברי מחנאות ברחוב ויצמן. העמסתי על הג'יפ שלי שק שינה, גזייה, בלוני מילוי לגזייה, בגדים, פנסים, סוללות וציוד מחנאות נוסף. התחנה הבאה והאחרונה הייתה הסופרמרקט הסמוך, בו קניתי מלאי גדול של מים מינרליים, קופסאות שימורים, חטיפי אנרגיה, נייר טואלט ועוד.

כשכל הציוד מועמס על הרכב, יצאתי אל הדרך, בלי לדעת לאן בדיוק אני נוסע ומתי אגיע. נסעתי ונסעתי בכיוון צפון ולמעט עצירה לתדלוק, לקפה ולשירותים, לא עצרתי כלל. כשהגעתי לאזור חורשת טל, ירדתי לכביש עפר צדדי והמשכתי לנסוע וכשהגעתי לאזור מבודד הסמוך לחורשת עצים גדולה ולפלג נחל הזורם לידו, עצרתי את הרכב, והתחלתי ללכת ולחפש מקום ללון בו. לאחר הליכה של כ-10 דקות בין העצים גיליתי מערה קטנה בעומק של כ-4 מטרים כשבפתח שלה עץ אקליפטוס גדול שהסתיר כמעט את כל הכניסה אליה. אמרתי לעצמי "מושלם" והלכתי לרכב ולהביא את הציוד. בדרך חשבתי לעצמי "איזה קטעים, הפעם גליה צדקה ואני באמת אתחפר לי במערה". לאחר 4 נגלות כשכולי מתנשם ומתנשף, סיימתי להביא את כל הציוד ומאחר והתחיל כבר להחשיך, החלטתי לדחות למחר את סידור המערה והציוד. לארוחת ערב אכלתי שעועית חומה ברוטב צ'ילי חריף מקופסת שימורים. בזמן שאכלתי, שמתי לב שהשעועית חריפה יותר ממה שחשבתי וקיוויתי שלא "אהנה" ממנה גם ביציאה. צחצחתי שיניים בנחל ונכנסתי לשק השינה. כנראה הייתי עייף מאוד, כי נרדמתי מייד.

למחרת בבוקר, קמתי רענן ולאחר מספר דקות אמרתי לעצמי "שיט! שכחתי לקנות קפה". לארוחת בוקר אכלתי קופסת טונה והתחלתי לעבוד ולנקות את המערה. המערה הייתה מטונפת ומלאה בעלי אקליפטוס, בלשלשת ציפורים ופה ושם מצאתי גם לכלוכים באדיבותו של המטייל הישראלי- בקבוק קולה ישן, מגבונים מלוכלים ושברים של בקבוק בירה. הוצאתי מהמערה כמויות אדירות של זבל. את הזבל לקחתי הרחק מהמערה וככל שעבר היום, הרגשתי כמה קשה לי בלי הקפה שלי. עד אתמול, כל החיים שלי התנהלו סביב כוס קפה. הקפה של הבוקר בבית, הקפה של הבוקר בעבודה, הקפה של 10:30, הקפה של אחרי ארוחת הצהריים והקפה של 15:00. אם היה דבר אחד שהקפדתי עליו הוא לא לשתות קפה אחרי 16:00. וגם זה לא מרצון, אלא מהכרח. כשהייתי שותה אחרי 16:00 לא הייתי מצליח להירדם בלילה. עכשיו השעה כבר 13:00 והמחסור בקפה ובאוכל נורמלי בשילוב עם העבודה הפיזית, לה לא הייתי מורגל, כבר נתנו את אותתם ובגדול, ולראשונה מזה זמן רב נפלתי שדוד ונרדמתי בצהריים, אחרי שנים שלא ישנתי צהריים. לרגע חשבתי לקפוץ עם האוטו לקנות קפה, אבל אז נזכרתי שאני רוצה לעשות תיקון ותיקון עושים על ידי שינוי ההרגלים הישנים ולא אימוץ שלהם במקום אחר. זה הזכיר לי את חמותי שפעמים רבות ניסתה להכין עוף ותפוחי אדמה בתנור עם אותו מתכון לא מוצלח וכל פעם התפלאה מחדש למה המנה לא יוצאת לה טוב. "מתי היא כבר תפנים שהמתכון הזה מעאפן?!", חשבתי לעצמי בכל פעם שטעמתי את התבשיל הנוראי שהיא רקחה. כשקמתי, החלטתי להפסיק עם העבודה להיום ויצאתי לסייר באזור. היה זה אזור יפהפה, פנינת חמד אמיתית, מלאה בעצים ובחורש טבעי, חלקם עצי פרי- עצי חרוב ועצי תאנה וחלקם עצי אקליפטוס, עצי אורן ועצי אלון. היו גם כמה סוגי עצים שלא זיהיתי, אחרי הכל עברו כמה שנים מאז הימים שלי בצופים. בתום הטיול חזרתי למערה ונזכרתי בעבודה הרבה שעוד מחכה לי בימים הבאים.

בימים הבאים, אימצתי את דפוס העבודה של היום הראשון והפכתי אותו לשגרה. בבוקר עבדתי, לאחר ארוחת הצהריים נחתי ובשעות אחר הצהריים-ערב טיילתי באזור. אחרי כמה ימים, המערה כבר הייתה מסודרת והעברתי לשם את רוב הציוד ואת שק השינה. כך, שבימים הבאים כבר לא הייתה לי עבודה קשה בבוקר, והתמקדתי בניסיון לדוג לעצמי ארוחת צהרים בנחל. מהר מאוד התברר לי שאני דייג גרוע ובשבוע שלם של ניסיונות הצלחתי לדוג רק 2 דגיגונים קטנים, אותם החזרתי למים. אך למרות חוסר ההצלחה לא הפסקתי לנסות והמשכתי לדוג גם בימים שלאחר מכן. גיליתי כי למרות תוצאות הדיג העגומות, אני מאוד אוהב את שלב ההכנות לדיג ואת הישיבה על שפת הנחל בשקט המוחלט בהמתנה שדג ייתפס בחכה, כאשר רק פכפוך המים וקולות הציפורים נשמעים מסביב. והסבלנות השתלמה. אחרי שבועיים של ניסיונות, הצלחתי לדוג דג גדול יחסית. את הדג הכנתי על האש ולראשונה מרגע שהגעתי, אכלתי ארוחה חמה אמיתית ולא מקופסת שימורים. ההרגשה אותה חוויתי בהצלחה שלי לדוג הזכירה לי את הדברים הקטנים שהוקרתי בתור ילד- ההצלחה לקלוע במשחק גולות, השמחה שהייתה לי שאבא קנה לי קרטיב במכולת או הרגע שבו אימא נישקה אותי וגילתה לי שתהיה לי אחות קטנה. רק באותו הרגע הבנתי כמה התגעגעתי לרגעי התום הללו וכמה הם היו חסרים לי והחלטתי שאני רוצה להתחבר לכמה שיותר רגעים כאלו.

באחד הימים שלאחר מכן, קמתי כשכולי משתעל, מזיע ולא חש בטוב. לקחתי אקמול ונשארתי ספון בשק השינה, אך ההרגשה שלי לא השתפרה. בין אקמול לאקמול, הכרחתי את עצמי לאכול ונחתי רוב היום, הייתי חלש מאוד ולאחר שלושה ימים במצב הזה, חשבתי כבר לוותר וללכת למרפאה בקריית שמונה, אך נזכרתי במה שהבטחתי לעצמי ונשארתי בשק השינה, מפורק לגמרי. בשלב כלשהו הכרחתי את עצמי לצאת משק השינה ולהתקלח במי הנחל. היה לי קר כמו שלא היה לי קר בחיים, השיניים שלי נקשו אחת בשנייה בחוזקה והשרירים שלי רעדו ללא הרף. לאחר שסיימתי להתקלח, ניגבתי את עצמי, שמתי עלי 4 שכבות של בגדים, נכנסתי לשק השינה והתחלתי לבכות. בכיתי כמו ילד ללא הפסקה. היה לי קשה. קשה מאוד. אבל החלטתי להמשיך ויהי מה. במהלך הלילה הרגשתי שאני רטוב מרוב זיעה והתחלתי להוריד את השכבות הרבות שכיסו את גופי עד שנשארתי עם תחתונים וגופיה דקה בלבד. כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי הרבה יותר טוב והרבה יותר מעודד. הבראתי.

ככל שנקפו הימים, שיפרתי את מיומנויות הדיג שלי והדגים הפכו למזון העיקרי שלי. מדי פעם הייתי פותח גם קופסת שימורי תירס או שעועית (שכבר כמעט נגמרו) בשביל הגיוון. התחלתי גם ללקט פירות מהעצים בחורשה- בעיקר תותי עץ, תאנים וחרובים. ככל שעבר הזמן שמתי לב שהאוכל שאני אוכל נעשה טעים יותר. הטעמים נעשים ברורים יותר וכל ביס התפוצץ לי בפה לעושר טעמים לא מוסבר. בגלל שירדתי במשקל, בהתחלה חשבתי לעצמי שהרעב הוא הסיבה לכך. הרי כולם יודעים כי "כשרעבים האוכל טעים יותר". אבל ככל שחככתי בדעתי, הבנתי זה לא יכול להיות הרעב כי ברור היה לי שאני אוכל פחות מחצי ממה שהייתי רגיל לאכול ואפילו לא מרגיש מחסור באוכל או תאווה למנה נוספת. בסופו של דבר "נפל לי האסימון" והבנתי את הסיבה להבדל בחוויית הטעם- בימים אלו, שכשאני אוכל אני חופשי לחלוטין מכל הסחות הדעת ויכול להתרכז באוכל ובטעמים המופלאים שלו. בעבר בכל ארוחה, במקום להיות עסוק באוכל עצמו, הייתי עסוק בסלולארי, בשיחה, בטלוויזיה או במחשבות על העבודה והבית. יותר מזה, כאן האוכל הוא טרי ומגיע ישר מהטבע בלי מלח, בלי רטבים, בלי ממרחים, בלי תבלינים ובלי תוספות שונות ומשונות שאמורות לשפר את הטעם שלו אך בסופו של דבר גורמות לבלוטות הטעם שלנו לפעול באופן לקוי. הבנתי שחלק מהתיקון שלי הוא להקשיב טוב יותר לגוף שלי ולאפס את תחושת הרעב והשובע שלי ואת חוש הטעם שלי שהתקלקלו לאחר שנים רבות של הזנחה.

כחלק מהרצון שלי להתחבר טוב יותר לגוף שלי, החלטתי להתחיל להתאמן באופן סדיר, ובכל בוקר, לאחר שהתעוררתי, יצאתי לריצת בוקר ואחריה עשיתי מגוון מתיחות ותרגילים כמו שכיבות סמיכה, כפיפות בטן ואפילו עליות מתח על אחד מענפי העצים. בימים הראשונים הריצה הייתה קשה לי במיוחד ו"שפכתי מנוע" אחרי בערך 2 קילומטרים. החלטתי להוריד את הקצב ולנסות לרוץ קצת יותר זמן. וכך לאט לאט כל יום רצתי קצת יותר והתחלתי להגביר את הקצב ואת המרחקים שגמעתי. הפעילות הגופנית שעשיתי גרמה לי להרגיש טוב וחיוני יותר מבעבר. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי כל כך קליל ומלא אנרגיות. אפילו האוויר שנכנס לגוף נכנס בצורה זורמת ונקייה יותר. הרגשתי טוב יותר מאי פעם.

ככל שהכושר שלי השתפר והפסקתי לחשוב על כמה קשה לי לרוץ, התברר לי גם, שבזמן הריצה, אני יכול לחשוב בצורה ברורה וחדה יותר מבכל סיטואציה אחרת. כיוון שהיה חשוב לי לעבד ולזקק את הסיבות שהביאו אותי לנקודה הזאת בחיי, היה חשוב לי לחשוב על הכל ללא הפרעות וללא מסיחים, והריצה הייתה הדרך הטובה ביותר שהכרתי לעשות זאת. כך באופן טבעי, הריצות הפכו לארוכות יותר ויותר.

ההזדמנות לחשוב על הכל בפרספקטיבה אחרת, נטולת לחצים, גרמו לי לעבד סיטואציות רבות בחיי המקצועיים והאישיים ולחשוב היטב באילו נקודות הייתי צריך להיות פתוח יותר ואולי לפעול אחרת. כך אולי התוצאה הייתה נכונה יותר ופוגענית פחות עבור כל המעגלים שסבבו אותי. ככל שהמחשבה שלי התחדדה, חשבתי לעצמי, בדיעבד כמובן, כי בחלק מהמקרים הייתי צריך לפעול קצת אחרת ובחלקם אחרת לחלוטין. לאחר זיקוק המחשבות והתמקדות בסיטואציות הקשות ביותר והבעייתיות ביותר להן הייתי שותף, התברר לי כי הרוב המכריע שלהן היה קשור להתנהלות שלי בחיי האישיים ובעיקר בדינמיקה שלי עם גליה, אשתי. לאחר ששחזרתי שוב ושוב את השיחות שהיו לי עמה בתקופה שלפני העזיבה שלי, הבנתי כי כל ההנהלות שלי הגיעה ממקום של אגו וחוסר פרגון לאישה הטובה שנמצאת איתי ושנשארה איתי מתחילת הדרך, גם ברגעים הקשים ביותר וזאת למרות היחס וההתנהגות כפוית הטובה שלי אליה בחלק גדול מהזמן. ככל שחככתי בדעתי על כך, התחלתי לחוש רגשות אשמה והכיתי על חטא. ממתין ליום בו אוכל לפצות אותה על אותה תקופה עגומה ועל פרק הזמן בו "ברחתי" לה.
רק בנקודה הזאת הבנתי כי פסק הזמן שלקחתי הוא למעשה סוג של בריחה, בריחה מהמציאות, בריחה מהחיים. למעשה, המשך של ההתנהגות הפוגענית והאגואיסטית שלי. עד לאותו הרגע לא חשבתי על ההשפעה של פסק הזמן הזה על כל הסובבים אותי. ההשפעה שלו על החברה בה עבדתי שנים ארוכות בתפקיד מפתח. חברה אותה עזבתי מהיום למחר מבלי לחשוב על ההשלכות העסקיות עבור גיורא המנכ"ל ועבור בעלי המניות. ההשפעה שלו על ההורים שלי ועל אחותי, להם הודעתי עליו רק בטלפון מבלי לבקר אותם ומבלי לומר שלום כמו בן אדם, כמו בן משפחה. וכמובן ההשפעה שלו על גליה. לה פשוט הודעתי עליו כציון עובדה מוגמרת, מבלי לשמוע ומבלי להתחשב בדעתה בעניין, ומבלי לחשוב על איך היא תסתדר לבד עם תינוקת קטנה. באותו הרגע, התחלתי להרהר לעצמי עד מתי יספיק לה הכסף שהשארתי בחשבון המשותף שלנו? אולי הוא כבר נגמר? איך היא מסתדרת לבד? איזה חסר אחריות אני שהשארתי אותה כך?! וכך, זרם המחשבות והדאגות הלך והתגבר מדי יום. תופס יותר ויותר מקום בהוויה שלי. לאט לאט, המקום הפסטורלי בו אני חי, התחיל להרגיש לי יותר ויותר כמו "כלוב זהב".

הריצות היומיות שהלכו והתארכו סיפקו לי גם הזדמנות לצאת מגבולות המחנה המאולתר שהקמתי ולראות ולהכיר אזורים חדשים, מדהימים ביופיים. באחד הימים, רצתי ללא הפסקה, שקוע במחשבות, עד שמרחוק התחלתי לראות כבר את גגות הרעפים של יישוב כפרי סמוך והחלטתי לחזור למחנה.

באחד הימים, בשעה שאני מהרהר לעצמי ודג את ארוחת הצהרים שלי, שמעתי קול צחוק של ילד. הסתכלתי לכיוון ממנו הגיע הקול וראיתי זוג מטיילים עם 2 הילדים הקטנים שלהם. הם באו אלי וכשראו את כל הציוד שלי ושאלו "הג'יפ במעלה הדרך שלך? כי חנינו בדיוק לידו". אמרתי להם שכן, והצעתי להם להצטרף לארוחת צהריים. האישה אמרה "בשמחה". בזמן שדגתי כמה דגים והכנתי אותם על האש כהרגלי, האישה הוציאה מהתיק שלה ירקות וחתכה לנו סלט. הבעל והילדים הקטנים הביטו בי בהשתאות כשראו באיזה מומחיות אני מצליח לדוג את הדגים זה אחר זה. באותו הרגע נזכרתי כמה קשה היה לי לדוג בתחילת הדרך. כשישבנו לאכול, נזכרתי בגליה שלי ובנופר והתמלאתי אליהם געגועים. הצחוק של הילדים היה הקול הכי יפה וטהור ששמעתי אי פעם. הסיטואציה הזאת גרמה לי לסערת רגשות פנימית ואחרי שהם המשיכו לדרכם, נכנסתי למערה ופתחתי את התרמיל. "לא נגעתי בו מאז שהגעתי לכאן", חשבתי לעצמי. הוצאתי ממנו את מפתחות הרכב ואת הארנק שלי. הותרתי את כל הציוד מאחור והתחלתי בריצה קלה לעבר הג'יפ שלי. כשהגעתי, התיישבתי במושב הנהג, הרהרתי לעצמי במשך מספר רגעים ולבסוף אמרתי לעצמי בקול-" זהו אוריה, הגיע הזמן שתיקח אחריות על החיים שלך. פסק הזמן שלך נגמר כאן ועכשיו!". באותו הרגע התנעתי את הרכב. החלטתי לחזור הביתה.

כשהגעתי אל מול דלת הכניסה לדירה, התבוננתי דקות ארוכות בשלט "כאן גרים בכיף אוריה, גליה ונופר הלחמי" וחשבתי לעצמי "עבר עלי כל כך הרבה מאז הפעם האחרונה שראיתי את השלט הזה". בסופו של דבר אזרתי אומץ וצלצלתי בפעמון. גליה פתחה את הדלת ולא זיהתה אותי. לא יכולתי להאשים אותה, הייתי רזה בהרבה ממה שהיא זכרה וזקן פראי עיטר את פני. רק כשאמרתי בקול חנוק "גליה", היא הסתכלה טוב טוב לתוך העיניים שלי, וצעקה בקול "אוריה" ומיד חיבקה אותי ופרצה בבכי. חיבקתי אותה חזק ונישקתי את ראשה, לא מעכל כמה היא הייתה חסרה לי. באותו הרגע, באה לקראתנו מתוך הבית בצעדים גמלוניים ילדה קטנה וחמודה ואמרה "אימא" כשהיא נדבקת לרגלה של גליה. אמרתי לגליה "אני לא מאמין כמה היא גדלה והיא כבר הולכת ומדברת. איזה מדהימה!". גליה הרימה את נופר ואמרה לה "נופר זה אבא שלך. הוא חזר אלינו עכשיו ויותר הוא לא ילך לעולם". באותו הרגע כבר לא יכולתי להתאפק ודמעות זלגו על לחיי…