פספסתי

אלוהים, השפתיים האלו.
יש להן טעם כל-כך מדהים, הן מתוקות וחריפות, מעוררות חושים ומטריפות.
העיניים שלו, הן היו כים, ולראשונה בחיי, לא פחדתי לטבוע.
הייתי יכולה להיחתך על ידי עצמות הלחיים הללו.
ישבתי על השיש, ירכיו נעוצות כטריז בין ירכיי.
נראה שהנשיקה מעמיקה, ושנינו נהיים כמלחים בספינה טובעת.
אנחנו לא מוכנים להפסיק את הנשיקה, כאילו אנחנו זקוקים לנשיקה הזו הרבה יותר מאשר אוויר לנשימה.
אני לא יודעת איך פספסתי את זה.
אני מניחה שאם לא הייתי עסוקה בניסיון לפצות על כל הריבים ועל כל הכאב, הייתי שומעת את זה, את הצעדים.
אבל שמתי לב שמשהו לא בסדר רק כאשר הדלת נסגרה בחטף.
לא ידעתי מה קרה, אבל זה הרס את האווירה, פוצץ את הבועה.
התנשפנו כאילו הרגע סיימנו מרתון, אבל חייכנו, כאילו זה היה היום הכי טוב בחיינו.
וזה היה היום הכי טוב שלי, עד שהבנתי מי טרק את הדלת.
הייתי צריכה להפסיק את זה, את הרגע שלנו, ולרדוף אחריה.
אני הנה משהו שאתם כנראה לא יודעים עליי, אני אנוכית.
ואם הייתי רצה אחריה, הייתי צריכה להיכנע לתנאים שלה, הייתי צריכה לוותר עליו.
ואני מעדיפה למות מאשר לתת לו ללכת, ואני מאמינה שזה הופך אותי לאנוכית.
אני מבינה שהיה עדיף לכולם אם הייתי יוצאת מחייו, אבל אני לא יכולה, אני רוצה להישאר הרבה יותר מידי.