פסנתר הרגשות

אני עוצמת את עיניי. נגינת הפסנתר מגיעה לאוזניי, מלטפת בנועם, מרגיעה את עצביי. חיוך מתחיל להתפשט על פניי לפני שאני שמה לב בכלל.
זה רק אני והפסנתר.
אני מתחילה להסתחרר בזהירות, כמו בובה, כמו מונעת מרצונות של אחרים. אני מתקפלת לכדור קטן, עוטפת עם ידיי את רגליי, ואז קמה שוב, מסתובבת. אני חוזרת לשבת לבסוף בכיסא, מותשת. אסור לי לזוז הרבה, אחרת אני אתיש את עצמי יותר מידי.
המנגינה העדינה ממשיכה להתנגן, סוחפת אותי, לוקחת אותי למקומות שלא הייתי בהם, מקומות דמיוניים שבהם יהיה לי טוב. ראשי מתרוקן ממחשבות, הופך לדף לבן, נקי וחלק. חיוכי יורד מבלי משים ופניי נופלות. המנגינה משתנה ונהיית עצובה יותר. היא חודרת לתוכי עמוק עד שדמעות מתחילות לרדת מעיניי. אני מסתכלת סביבי וכאילו בפעם הראשונה אני שמה לב שאין איש סביבי.
אני לבדי.
הפסנתר כאילו צועק עכשיו, מוציא את רגשותיו החוצה. המנגינה נהיית מהירה יותר, עצובה יותר. אני ממש מצליחה לשמוע בכי של תינוק שרק נולד, ילדה אשר איבדה את הבובה שלה וכואב לה. רעש של נשמה פגועה.
אני ניגשת לפסנתר ומניחה את ידיי עליו בפעם הראשונה. המנגינה נעצרת לרגע, מחכה לראות אם אני אוביל אותה מעכשיו- וכך אני עושה. אני מתחילה לנגן, תו ואז עוד תו, צליל ועוד צליל נשמע.
לפתע אני מרגישה כאילו כל העולם מסתחרר לו, אך אז אני מבינה שזהו הפסנתר, הוא תואם לרגשותיי. הוא שמח עכשיו.
אני ממשיכה בנגינה, מזיזה את אצבעותיי בקלילות. הוא מציית מעכשיו לי, מנגן כרצוני. וכשמתחיל להיות מאוחר, ואני נעצרת, המנגינה נעצרת איתי, ואני מבטיחה לשוב מחר ולנגן לו משהו חדש שהוא בטוח יאהב. הוא כמו מבין את דבריי, משמיע צליל אחד, חלק ועדין, ואז אני סוגרת את המכסה.
אני מתחילה לצעוד הרחק ממנו לאט, ומסתובבת לעברו כשאני כבר מגיעה לדלת. והוא נשאר שוב באותו מקום דומם. הוא, הפסנתר שלי, האחד שבין אותי. ואני מחייכת לי ויוצאת, סוגרת את הדלת אחריי.

אז אל תדאג ידידי, מחר אני אנגן לך משהו טוב יותר, משהו… מלא עוצמה וחוזק, שמחה שמהולה בכאב, רגש, ואתה תאהב את זה. אתה תמיד אוהב.
ואני אנגן לך ואתה תקשיב, ואולי גם אשיר, שיר מתוק ועדין. כי אתה, אתה מבין אותי, אתה פסנתר הרגשות שלי.
אתה אני.