פסגה

צעד ועוד צעד, ואז עוד אחד, כבר שנתיים שהוא מתאמן לקראת הטיפוס הזה.
עכשיו זה קצת מרגיש שכל החיים הובילו אותו לשם, להרים, לפסגות מושלגות ומצוקים.
תמיד הוא אהב את ההרגשה הזאת של להיות שם למעלה, במקום שהאוויר יותר נקי ואתה מרגיש חי, שלם.

לא היו הרבה הרים לטפס בכפר סבא, אך כילד תמיד היה מוצא משהו, סולם גבוה, הגג של בית הוריו, לפחות פעם בשבוע המנהלת הייתה קוראת לאמא שלו לשיחה שעוד פעם מצאו אותו מנסה להגיע לנקודה הכי גבוהה באנטנה שעל הגג, ושפעם הבא הוא יושעה, שבית הספר לא לוקח אחריות על דברים כאלה.
אמא תמיד הייתה נוזפת בו, חוזרת על המנטרה הישנה והמוכרת על איך דוד חיים עליו השלום היה עובד בבניין, ואיך שיום אחד נפל מהקומה החמישית ומת.
אתה רוצה לגמור כמו דוד חיים?

בצבא זה כבר היה אחרת, בטקס סיום היחידה ב669 אמא כבר לא נזפה בו ואבא עמד שם עם דמעה קטנה על הלחי מלא בגאווה, היה הולך בשכונה ומספר לכל מי שרק רצה לשמוע, שהבן שלו גיבור ביחידה מיוחדת, שהוא מציל אנשים.
זאת הייתה תקופה טובה, אך משהו היה חסר. המשימות המיוחדות והחילוצים סיפקו את היצר הזה, השד שתמיד רעב.
רק כשהיה תלוי בין שמיים וארץ מעל שיטפון במדבר יהודה, מחבר את הרתמה שלו לגופו של מטייל שכמעט איבד את חייו, רק אז הצליח להרגיש משהו.
המפקד הציע שיחתום קבע, אמר שצפוי לו עתיד מזהיר ביחידה, הוא לא היה מוכן לשמוע אפילו, בראשו כבר תכנן את כל היעדים שהוא הולך לכבוש, כל הפסגות שמחכות רק לו.

שנה הוא עבד איפה שרק אפשר, קנה כרטיס טיסה והתחיל את המסע הזה שאליו חיכה כל החיים. יוטה, קולורדו, וושינגטון, צ'אד, הימלאיה, פרו,אלסקה. בכל מקום הוא רדף אחרי טובי המטפסים שמהם יוכל ללמוד, שיראו לו איך להגיע לפסגות האלו שהוא כל כך צמא אליהם.
כשהתלמיד הפך למורה, גם הכסף התחיל להגיע, לא הרבה, כסף מעולם לא עניין אותו כל כך.
קבוצה של תיירים בגרמניה, מטפסים מתחילים בקולורדו והוא היה מסודר לשאר העונה, הציוד ההכרחי ואוכל והוא מאושר.

ביוטה הוא פגש את רנאן כשסיים להדריך קבוצה של מטפסים מתחילים, מרחוק הוא ראה בחור רזה עם תיק מלא ציוד שהיה יותר רחב ממנו, היו לו עיניים גדולות וכחולות ושרשרת גדולה עם חץ על צווארו , בפעם הראשונה שצפה בטכניקת הטיפוס שלו היה כל כך מרותק עד שכמעט ולא שם לב שהוא מטפס ללא ציוד או חבל.
כך הוא היה, כל כך ממוקד ומאוהב במה שהוא עושה עד שהיה מוכן להקריב את חייו למען התשוקה הזו.
אחר כך הם כבר חלקו שקית במבה ורנאן סיפר לו שעוד שנתיים הוא הולך לכבוש את הפסגה הכי מדהימה שהוא ראה בחיים שלו, שנראית כמו סנפיר של כריש בהימאליה והוא פשוט חייב אבל חייב לבוא איתו.
טיפוס מיוחד הוא היה, שנייה אחת אתם זרים מוחלטים וחמש דקות אחר כך הוא כבר מציע לך לטפס איתו על אחת מהפסגות הכי מסוכנות בכדור הארץ, זה היה הקסם שלו, באותו ערב מסביב למדורה הוא כבר הודיע לו חגיגית שהוא בא.

עשרה חודשים של אימונים מפרכים באתרים שונים מסביב לעולם, הם לא השאירו אבן שלא טיפסו עליה, עם האימונים גם הגיעה החברות הקרובה, הם בילו כל שנייה יחד בתנאים הכי קשים.

כמו בתוך כדור טניס אה? כמה מטרים מעליו עמד רנאן מחייך הזקן שלו קפוא לגמרי. כבר שבוע שהסופה מכה בהם לא רחם, מעטפת של לבן מקיפה אותם בכל שעות היממה, במינוס שלושים מעלות הוא כבר הפסיק להרגיש את האצבעות ברגליים.
צעד ועוד צעד, זה המפתח, כל פעם עוד צעד אחד בלי לחשוב על כמה זמן או מרחק נותרו.
לאמא ואבא הוא לא סיפר איפה הוא ומה בדיוק הוא עושה, למה להדאיג.
הוא לא פחד מהמוות, זהו סופם של הרבה הרפתקנים. אך בראש מכאיבה לו המחשבה שאם הוא ימות על צלע ההר הזה, יקח הרבה זמן עד שהם ידעו, שאמא תדאג.
בשבוע השני כבר לא הצליח לחשוב או לעשות שום דבר חוץ מלהמשיך קדימה, קשה להסביר את ההרגשה שאתה נמצא בגבהים כאלו,המוח מפסיק לתפקד, הם כבר הפסיקו לדבר בלילות, לאף אחד כבר לא נותר כח.
דבר אחד החזיק אותם בחיים, הפסגה ביום המחר.
מילים לא יוכלו לתאר מה עובר בליבו של אדם שעושה את צעדי הטיפוס האחרונים אל הפסגה המיוחלת, המון דמעות קפואות זלגו על הלחיים באותו בוקר קר, השמש יצאה החוצה כאילו מברכת אותם.
כל העולם מונח לרגליו, הוא ישב, ליבו מלא שמחה.
אך השמחה קצרה היא, כבר צריך להתחיל לרדת, התחזית צופה עוד סופה והדרך למטה ארוכה.

כמו רעמי מלחמה, ההר שאג מכל הכיוונים, הוא עוד הספיק לסובב את הראש לכיוון רנאן וראה איך המפולת אוספת אותו איתה למטה, למרגלות ההר.
עוד לפני שהספיק להגיב למאורע, הכה מטר של אבנים מתגלגלות, מייד לאחריהן הגיעה המפולת השנייה ששטפה אותו על עבר התחתית.
כמו גל עצום בים ששוטף את החוף, הוא נזרק מצדו האחד לשני, נקבר תחת ערמות של אבקה לבנה וקרה.
בראשו עלה דוד חיים, שכנראה הוא הולך לפגוש בקרוב, רנאן שלא ידע מה עלה בגורלו ואמא ואבא שכבר לא יזכו לראות אותו יותר.
שעצם את העיניים הרגיש כבר איך הגוף מוותר והקור חודר לאט לאט אל מעבר לעצמות. במסוק בדרך לבית החולים המקומי הצליח להוציא מילה אחת מפיו אל הפאראמדיק שרכן מעליו, רנאן עדיין שם.

רנאן לא חזר מהטיפוס הזה, החברות הגדולה הזו נגמרה, צוות החילוץ חיפש אחר גופתו יותר משבוע, אפילו החברה מהיחידה הגיעו.
ביום החמישי אחד מהם מצא את השרשרת שלו, הקטנה עם החץ.
מאז בכל שנה היה מגיע לבקר את מרגלות ההר בו איבד את חברו הקרוב,
תמיד מקווה שאולי הוא יופיע פתאום מעבר לאופק