פני הטירוף

החוקר, אדם קשוח בשנות החמישים לחייו, פתח את דלת התא. המראה שבפנים הפתיע אותו – הוא ציפה לנתזי דם על קירות הבטון, או לסימנים מעוותים על הקירות, אבל כל שראה היה הנער, שישב בישיבה מזרחית בפינת החדר, עיניו עצומות. תחושת מינימליזם נזירית נדפה ממנו – הוא נראה נקי אבל לא מגונדר, בגדיו ועורו ללא רבב. החוקר כחכח בגרונו כדי לידע את הנער שהוא שם, והזמין אותו להתיישב אל שולחן המתכת. הנער ציית, קם ממקומו באיטיות ומתח את איבריו תוך כדי הליכה. הוא התיישב על כיסא הפלסטיק בתנועה חיננית, כמו של רקדן. החוקר ראה בעיניו המנוסות את הצלקות הלבנות הקטנות על ידיו. "ומאיזו סיבה זכיתי בכבוד לפגוש את אדוני?" שאל הנער. החוקר הטה את ראשו בעניין למשמע השפה גבוהה – הוא ציפה לעוד גותי אחד, שמקונן על גורלו של העולם, לא לאחד כזה, שנראה כמו אדם בוגר בגופו של ילד. "באתי לשאול אותך כמה שאלות פשוטות" אמר החוקר. "כגון?" שאל הנער. "ובכן, תקן אותי אם אני טועה, אבל אחד האנשים שלי ממחלק המוסר מצא אותך די במקרה בזמן פשיטה על בית בושת" אמר החוקר. "הוא מצא אותך קשור בשלשלאות ברזל, כשזונה אחת מכה אותך בשוט. אני צודק?" אמר החוקר, מסתכל בנער בעניין. הנער השיב מבט מנומס. "אכן כן. שוט משובח זה היה, וברקע שמעתי את החמישית של בטהובן" אמר הנער. מצחו של החוקר התקמט. "ואתה היית שם מרצונך החופשי?". הנער קימט מעט את מצחו, כאילו תוהה על קנקנה של השאלה. "כן" ענה. "טוב ויפה" אמר החוקר. "אם כך, רק שאלה אחת נותרה לי אליך. האיש שלי טוען, שכשנמצאת, הזונה הייתה לבושה. מותר לי לשאול אותך, מאיזו סיבה נתת לה להכות אותך, אם לא למען הנאה מינית?". הנער התנועע קלות. "טמונה בכך הנאה אחרת" הוא אמר. "ובאיזו הנאה מדובר?" שאל החוקר. "אני מתאר לעצמך שאתה היית קורא לזה מאזוכיזם, אבל זה יותר מכך" ענה. "באיזה אופן?" המשיך החוקר. "השוני הוא, שאני לא הולקיתי למען הכאב" אמר הנער. תחושה משונה התעוררה בקרביו של החוקר. ניצוץ קטן אך מורגש של אש זרה התעורר בעיניו של הנער. אולי הוא מטורף, תהה החוקר בינו לבין עצמו. "אז מה הייתה המטרה?" שאל החוקר. "הכאב מתקיים רק למען הטוהר שהוא מביא" ענה לו הנער בנימה מיסטית. "למה הכוונה?" שאל החוקר. "הכאב הזה, הוא רק מכשיר" ענה הנער. האש שבעיניו גברה. החוקר חש משהו בלתי נעים מתעורר בתוכו, מגיב אל הניצוצות הללו, שנראו מוכרים לו באופן מטריד. הנער המשיך. "הכאב הזה הוא מכשיר להבאת כאב גדול יותר, כמו שהשוט הוא מכשיר להבאת הכאב. הכאב הזה הוא כמו חלון". "המשך" אמר החוקר. אבל חלק בתוכו ידע, שהנער כבר לא זקוק לעידודו. הוא היה ממשיך גם אם החוקר היה מורה לו לעצור. "שער אל הגיהנום, זה הכאב הזה" אמר הנער. הניצוצות שבעיניו גברו, דיבורו הלך והאיץ, הרמצים הפכו לגחלים לוהטות, והחוקר חש את הדבר שבו דוחק בו להתרחק, כמו צבי המזהה טורף מתקרב. "וכשאני רואה את השמיים האדומים הללו, ומריח את הגופרית, ושומע את הצרחות של הטמאים, אני מביט מעלה, ומסתנוור מרוב כוח. כי אני יודע שאני הוא אדונו" דמעות זלגו על פניו של הנער, וקצץ נקווה על שפתיו. והחוקר כשל כדי לעמוד על רגליו, וברח. הוא ברח מהרוע המוחלט, כי הייתה זו אש הגיהנום שבערה בעיניו של הנער, ופניו היו פני הטירוף, פניו הצוחקות של השטן.
נדמה היה לו, לחוקר, שהוא שומע את החמישית של בטהובן מתנגנת במלוא עוצמתה ברקע.