פנימיית אפופה בצלים
"אני קייטי…" אני מציגה את עצמי לפני המנהל.
"קייטי? איזה שם נחמד," הוא משיב אך בקולו נשמעת סלידה קלה.
"ברוכה הבאה למוסד…" הוא מוסיף.
הוא יושב על כיסאו במשרד, פניו שלוות. הוא לא מתאר לעצמו שאני יתומה.
אני קייטי, נערה בת שש עשרה, עם עיניים כחולות ושיער שחור ארוך.
הורי נהרגו לפני יומיים, בתאונת דרכים, כשהם נסעו
באוטובוס שהידרדר לתהום.
מאז אני יתומה, אין לי אחים ואחיות…אני בת יחידה..
דודתי מצאה אותי לפני יומיים, בבית. תמהתי מתי יחזרו ההורים שלי,
הם אמרו שיחזרו.
אבל הם לא חזרו מהטיול.
"הם.. נהרגו." אמרה לי הדודה ששמה סלטי.
נשימתי נעתקה, ליבי הלם בחזקה והתקשיתי להאמין.
"נהרגו?.. מה? לא יכול להיות.." אמרתי בשקט ודמעות עלו בעיני.
"דיברתי עם המשטרה, נצטרך להעבירך למוסד. אני מצטערת, חמודה שלי." והיא
בכתה וחיבקה אותי. הייתי עדין המומה, ולא יכולתי לנשום.
רק בלילה ההוא, אני זוכרת שבכיתי בשקט, על הורי שמתו, י
שנתי מלאת דאגות וחששות, פחדתי לסגור את העיניים.
לא רציתי להתנהג כמו ילדה קטנה,
ולכן הסתרתי את רגשותיי.
אני מתקדמת במסדרון, המון ילדים חולפים על פני ומביטים בי בבוז. לבושים
בבגדים אחידים. במוסד הזה אני אמורה לגור שנה.
רציתי להתנגד, אבל לא הייתה לי ברירה.
ילדה אחת ניגשת אלי. "ילדה מאיפה את?"
"מה.. מה?" אני מגמגמת בבלבול.
"שאלתי מאיזה עיר את. אנחנו מחלקים כך את הכיתות. הי, את בסדר?"
היא כנראה מבחינה שאני עומדת להתעלף.
הרגליים שלי רועדות, אני מרגישה זיעה קרה בכול הגוף שמעבירה בי צמרמורת.
"כן, אני בסדר." אני אומרת וקולי רועד.
"אני חייבת לקחת אותך לאחות, את נראית לא טוב." היא אומרת
ומובילה אותי לחדר צדדי וקטן. אישה עם שיער קצרצר וחלוק לבן יושבת על כיסא.
"שלום, מי אתן, בנות?" היא שואלת בנעימות.
"אני סטפני," אומרת הילדה שהובילה אותי לכאן. "וזו.."
"קוראים לי קייטי." אני אומרת בקול יבש.
"יש לך חום?" האחות בודקת את מצחי.
"לא.." אני משיבה.
"את כנראה קצת לחוצה ממקומות חדשים."
"אני אעזור לה," אומרת סטפני בנדיבות.
הגוף שלי רותח יותר ויותר, אני מתחילה לחשוב על דם ומרגישה שאני עומדת
ליפול מהכיסא. כולי רועדת והאחות מביטה בי בבהלה. "חכי שנייה," היא אומרת
ולוקחת כמה דפים. "מה את מרגישה?" היא שואלת.
"שאני עומדת להקיא.." אני אומרת.
"אז תלכי לחדר שלך לנוח, אם תרגישי יותר טוב, תחזרי לאגף הלימודים."
"איך שאת רוצה.." אני נאנקת בכאב הראש שלי.
"בואי איתי, אני אראה לך איפה את ישנה." אומרת סטפני ומובילה אותי
ליד מבנה בית הספר, יש בניין עם 4 קומות שמחובר לבית הספר.
סלטי הדודה שלי אמרה לי שכך נראה מוסד אמתי. המילה מוסד
לא נשמעת לי טוב.
סטפני מראה לי את חדר המגורים. "אני אתך בחדר, אנחנו ארבע בנות."
אני לא אומרת לה דבר ונשכבת על המיטה.
"לילה טוב," היא אומרת ויוצאת מהחדר.
זה לא לילה.. אני חושבת לעצמי. זה בכלל בוקר.
אני מתעוררת ורואה את סטפני יושבת על מיטת הקומתיים
השנייה ומסרקת את השיער שלה. "מה השעה?" אני מפהקת. "עכשיו כבר ערב. פספסת את
הלימודים. לא נורא. איך את מרגישה?" היא שואלת בדאגה ושמה יד על מצחי.
"לא טוב.." אני משיבה. "המצח שלך באמת נורא חם. חבל, יש עוד מעט מסיבה כזאת,
כול סוף שבוע עורכים מסיבה ענקית.. חבל שאת לא באה." היא אומרת ונראה
לי שהיא מרחמת עלי. עוד שתי בנות נכנסות לחדר, אני לא מכירה אותן ונראה שהן לא יודעות מי
אני. לפתע אני מרגישה זרה מאוד.
"תכירי, אלו הן מיה ונטלי. מיה ונטלי, תכירו את קייטי." היא אומרת בחביבות.
מיה מתעלמת מהעניין והולכת החוצה, אבל נטלי משיבה. "היי קייטי."
"מה יש לזאתי?" אני שואלת.
"היא סתם עצבנית בגלל משהו שקרה לה." משיבה נטלי.
"את באה איתנו למסיבה?!" היא שואלת.
"הייתי רוצה אבל אני לא מרגישה כ´´כ טוב.." אני אומרת.
"יהיה כיף, את חייבת לבוא." היא מתעלמת ממה שאמרתי וקמה. "את רוצה מהפך?"
"מהפך?" אני שואלת בזלזול.
"כן," היא אומרת בהתרגשות. "אני אסדר לך את השיער ואשים לך איפור ואת תראי
פצצה תאמיני לי. עשיתי לחברה אחרת שלי והיא ממש התרגשה ו.."
"אני לא צריכה את זה," אני משיבה ביובש.
"תעזבי אותה, נטלי." אומרת סטפני ומגלגלת עיניים.
"למה את מתערבת?" צועקת נטלי.
"כי היא לא חייבת אם היא לא רוצה!!"
"בסדר, בסדר!" אני צועקת כדי להשתיק אותן.
נטלי מחייכת חיוך מרוצה ואילו סטפני יוצאת מהחדר, כשהיא נאנחת בעצבים.
אני יושבת על הכיסא ומסדרת את השיער.
"איזה עיניים יפות יש לך," מחמיאה לי נטלי.
"תודה."
היא מוציאה בייביליס. "מה את עושה?" אני נבהלת.
"יהיה לך יפה, אל תדאגי." היא מפעילה אותו ומתחילה לסלסל לי את השיער, עכשיו
הוא נהיה קצת קצר יותר. אחר כך היא מתחילה לשים לי איפור. אני רוצה לבקש ממנה
שתפסיק אבל היא לא שומעת אותי. היא שמה לי לק ורימל ואיילנר וצלליות,
המון ואני ממש לא אוהבת את כול זה. אף פעם לא התעניינתי בדברים האלה.
"עכשיו נבחר לך מה ללבוש!" היא אומרת.
"בבקשה לא.." אני מנסה להתנגד אבל היא מוציאה שמלה מהארון.
"מה זה?" אני שואלת. "יפה, לא?" היא קורצת לי. "שימי אותה."
אני נכנסת לשירותים ולובשת אותה, אני מביטה במראה וכמעט שלא מכירה את עצמי.
כול האיפור הזה והבייביליס.. אני נראית ממש מכוערת.
"וואו, נראה עליך מדהים!" מחמיאה לי נטלי.
"תודה," אני אומרת ביובש.
"תשמרי אותה."
"לא צריך.." אני משיבה.
"מה את לא אוהבת אותה?"
אני לא עונה לה והולכת לשירותים ומחליפה לבגדים נורמלים יותר.
לדעתי השמלה הזאת נורא מכוערת, אבל אני לא רוצה להגיד את זה לנטלי, אני לא רוצה
שהיא תיעלב. אני שונאת ללבוש שמלות ובגדים רגילים יותר נוחים לי בהרבה.
"עכשיו אני צריכה להתארגן. איפה מיה וסטפני?" שואלת נטלי ומתקשרת אליהן.
אני מרגישה ממש נורא. שום דבר לא יכול לשמח אותי.
מיה וסטפני ונטלי מתארגנות. הן ממש אוהבות אפנה וכול החדר מפוצץ בבגדים, בנעלים,
באיפור, בקרמים, ובעוד כאלה. הן מסתובבות ממקום למקום ומחמיאות אחת לשנייה. אני
מרגישה כמו בחנות בגדים, עם כול הערימות של החולצות בפינת החדר.
נטלי לובשת שמלה בגוון הצהוב עם חגורה שחורה, נעלי עקב שחורות והיא עשתה מחליק.
סטפני התלבשה בשמלת מיני שחורה ונעלי עקב והיא מזכירה לי
מישהי שראיתי בטלוויזיה, רק מיה לובשת פיג´מה ומתכסה בשמיכתה.
"תיהנו במסיבה הזאת.." היא אומרת בזלזול ונרדמת.
"הלכנו!!" קוראת נטלי בעליזות ויוצאת מהחדר.
אני וסטפני יוצאות אחריה. סטפני לא מפסיקה לחקות את נטלי.
לדעתי הן סתם מתרכזות בשטויות, אין פה את הדברים שאני אוהבת.
אילו הייתי בוחרת להיות במקום אחר, הייתי כביכול נמצאת עכשיו עם הורי.
הגעתי עם סטפני ונטלי לאולם הנשפים, שם התקיימה המסיבה הענקית של תחילת הלימודים במוסד. ממש לא רציתי ללכת לשם, אבל המקום הפתיע אותי מאוד.
האולם נראה כמו בסרטים, לא האמנתי למראה עיני. היו שם המון בני נוער שנראה בערך בגילי ויותר גדולים ממני. הסתובבתי עם סטפני ונטלי, הן היחידות שהכרתי בין כול האנשים האלה…
"טוב!" אמרה נטלי בעליזות. "אני הולכת לפגוש את החבר שלי, תיהנו, בנות."
היא חיבקה אותי ואת סטפני והלכה. "החבר שלה… ראיתי אותו. הוא כזה דוחה." אמרה סטפני.
איך היא מזלזלת בנטלי… למה היא מרכלת עליה כול הזמן ומחקה אותה? למה היא שונאת אותה? "בואי נסתובב, אני אראה לך את המקום." אמרה סטפני.
"למקום המדהים הזה אתן קוראות מוסד?" הופתעתי.
"כן… הופתעת, הא?" היא צחקה.
לפתע ניגש אלי נער בגילי. "את רוצה שאני אראה לך את המקום?"
סטפני קרצה לי והלכה, למה היא משאירה אותי איתו לבד, רעה אחת….
"בסדר.." הסכמתי. הוא לא עשה עלי הרבה רושם, הוא נראה די סבבה והוא היה נחמד. "קוראים לי ג´ייסון." אמר. "ולי קוראים קייטי." עניתי. "את חדשה במוסד, הגעת רק לפני שבוע, מה?"
"לא, הגעתי אתמול." אמרתי.
"את נראית ממש מדהים," הוא החמיא לי.
"באמת?" שאלתי. לא הייתי בטוחה שאני כזאת יפה, אף פעם לא החמיאו לי.
הוא צחק. "כן, לפחות את לא כמו כול הסנוביות האלה," הוא הצביע על חבורת בנות שצורחות אחת על השנייה ומתנהגות כמו מטומטמות, אני תוהה אם הן שיכורות או משהו כזה.
"אתה לא יכול לדעת," הרגשתי צורך משונה להגיד.
לפתע צלצל הטלפון שלי, זאת הייתה סטפני. עניתי לה בלי רצון. "מה?"
"נו?" היא נשמעה מתוחה.
"מה, נו. יא סתומה?" עניתי.
"את לא קולטת שהוא דלוק עליך?"
"מה?" לא הבנתי. "למה את מתכוונת? רק הרגע הכרנו." התרחקתי קצת מג´ייסון כדי
שהוא לא ישמע את השיחה.
"סתומהה!!" היא הייתה חסרת סבלנות. "הוא הכי מקובל פה, אם תצאי איתו, תהיי גם מקובלת ויזמינו אותך לכול המסיבות הכי שוות, תחשבי על זה!!"
"אני לא רוצה לצאת איתו רק כדי להיות מקובלת!!" ניתקתי את השיחה.
"הכול בסדר, יפה שלי?" ניגש אלי ג´ייסון.
"אל.. תקרא לי ככה." כמעט פרצתי בבכי. אני לא רגילה לדברים כאלה… ברחתי משם.
הוא הביט בי, המום. רציתי להתחמק ממבטו והצלחתי.
סטפני היא לא כמו שחשבתי. היא ילדה שרק רוצה צומי, רק רוצה להיות מקובלת. אני שונאת אותה. איך היא מסוגלת להגיד שג´ייסון דלוק עלי, הוא סתם סתומה.
כשעברתי ליד שולחן המשקאות, מישהו התנגש בי וכול המים והיין נשפכו על השמלה שלי.
הרגשתי ממה מושפלת ."סליחה," הוא אמר בחטף והסתלק משם מהר.
כולם צחקו עלי. קמתי וברחתי משם, כולי מלאת מים ויין.
רצתי לחדר והחלפתי את השמלה המלוכלכת בפיג´מה. נטלי תכעס עלי, השמלה הזאת שלה.
בכיתי הרבה זמן, מיה כבר הייתה ישנה.
זה היה יום ממש נורא….
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. "מי זה?" שאלתי בשקט.
"זה אני, ג´ייסון." שמעתי את קולו. "מה אתה רוצה?" התעצבנתי.
"שתפתחי לי את הדלת. אני חייב לדבר איתך."
"אני לא רוצה," עניתי ודמעות זלגו מעיני, לא מיהרתי למחות אותן, הוא במילא לא ראה אותי.
"בבקשה," הוא נשמע ממש מתחנן.
פתחתי לו את הדלת והתיישבתי על המיטה שלי. הוא היה בבגדים רגילים, מקודם הוא היה בבגדי הנשף, עכשיו הוא נראה יותר רגיל כזה, אני לא יודעת איך להסביר את זה.
"אני ממש מצטער על המקרה עם המים." הוא אמר.
"עזוב," אמרתי. "אתה לא אשם."
היה רגע של שתיקה, שמתי לב שהוא מביט בי. "מה?" התעצבנתי.
"כלום, את פשוט ממש יפה." הוא אמר.
"תפסיק כבר…" אמרתי, הייתי עצבנית וכועסת.
"את רוצה לבוא מחר לקומזיץ שאנחנו עורכים בערב?"
"הספיקו לי האירועים החברתיים." אמרתי בכעס.
"אז תבואי לפחות ותשבי איתנו. אם מישהו ישפיל אותך אני.."
הוא לא הספיק לדבר, לפתע סטפני נכנסה לחדר. "מה המצב, ג´ייסון?" אמרה.
"סבבה." הוא ענה. "טוב, שיהיה לכן לילה טוב." הוא אמר ויצא מהחדר.
כשהדלת נסגרה, השפילה סטפני את עיניה. "הרסתי לכם את הרגע.. מצטערת."
"איזה רגע?" כעסתי. "אני לא סובלת אותו."
"בטח, רואים שאת מאוהבת." היא צחקה.
זרקתי עליה כרית. "ממש לא!" צעקתי. "ומה אכפת לך?"
"כי אני חושבת שאת והוא ממש מתאימים."
קמתי והלכתי למיטה שלי, התכסיתי טוב בשמיכה. "אני לא חושבת. אני רק רוצה
לעוף מכאן.." אמרתי.
עצמתי את עיני ונרדמתי מהר מאוד.
למחרת היה היום השני ללימודים בפנימיה. קמנו בשעה שש בבוקר והתחלנו להתארגן.
מיה ישר הפעילה את המחליק שלה, וסטפני העירה כי הרעש הפריע לה. "יש לך בעיות?" התעצבנה מיה. "פשוט תפסיקי, מה הבעיה שלך?!" צרחה עליה סטפני.
הן המשיכו לריב והפסקתי להקשיב לשתי הסתומות האלה. לבשתי חולצה אפורה ומכנסי ג´ינס עם מגפים חומות בהירות. אספתי את השיער בגומיה. "קייטי!" צעקה אלי . "מה?" עניתי.
"באיזה כיתה את?" שאלה נטלי ועשתה לעצמה צמה לצד.
"אני בכיתה י´1." עניתי לה.
"קול!! אנחנו באותה כיתה!" שמחה.
"נחמד. תשבי לידי." אמרתי והיא חייכה.
אחרי שני שיעורים ניגש אלי ג´ייסון. "תקשיבי.." התחיל להגיד.
רציתי לברוח, אבל משום מה נשארתי שם.
"אני ממש מצטער שהתחלנו את הקשר ביננו בצורה לא משהו. אני צריך לדבר איתך."
"בסדר. בוא נצא החוצה." אמרתי.
הוא הנהן והוביל אותי לרחבת הכניסה שליד חדר האוכל.
ישבנו על ספסל.
"אני יודע שאת יתומה." הוא אמר.
"אז מה?" שאלתי, התחלתי להזיע מרוב לחץ. הוא רוצה ללעוג לי או מה? לרחם עלי?
"אצלי זאת בעיה אחרת. את יודעת שכולם מגיעים לכאן מבעיות במשפחה."
"מה זאת אומרת? מה קרה אצלך?"
"אבא שלי גירש אותי מהבית וסבלתי מכול מיני דברים כאלה."
"מה? ולכן רצית לעזוב את הבית?"
"לברוח," הוא תיקן אותי. "לא רציתי להתמודד איתם יותר."
"איתם? יש לך גם אחים?" שאלתי.
"כן, ארבעה אחים," הוא ענה.
"כיף לך, אני בת יחידה." אמרתי.
"באמת? תמיד רציתי להיות בן יחיד." הוא חייך.
"אבל אילו היו לי אחים הם היו דואגים לי." עניתי בעצב.
"עדין לא התגברת על המוות של הוריך?" הוא נשמע עצוב נורא.
"נראה לך?"
הוא הביט בי ושתקנו המון זמן.
"אני צריכה ללכת," אמרתי, הרמתי את התיק שלי ורצתי הרחק משם, בדיוק היה צלצול.
"קייטי!" שמעתי מישהי צועקת, הסתובבתי, זאת הייתה מנהלת בית הספר.
"אני צריכה לדבר איתך בקשר למשהו ממש חשוב.."
תגובות (6)
אני אשמח לקצת יחס…
הסיפור נחמד, והכתיבה יפה, אבל הייתי מציע לך, לשים חלק מהדברים בסוגריים.
אהבתי מאוד!
מחכה להמשך…
:)
סיפור יפה.
ממש יפה אבל לא הבנתי איך זה הגיוני-
"אני מנסה להתנגד אבל היא מוציאה שמלה ממש יפה מהארון …" ואחר כך
"לדעתי השמלה הזו ממש מכוערת"
תודה על ההערה, תיקנתי:)
אז מתי את ממשיכה?