פלאים של אמצע הלילה

לא ברור איך הגעתי לכאן, לזמן הזה. לא ברור איך התחלתי לכאוב, איך קולי נעלם.
לא משנה.
כי כאן ועכשיו, אין כאב, ואין קולות. אין תירוצים. הכל קר וחיוור, וכולם צל מתמשך וגדול. אין צלילות, ואין הסחות דעת. יש רק פס מטושטש אחד של אופק, בצבעים של פעימות לב. הפס שעליו מקובעות כל העיניים המעטות שזכו להגיע לכאן ועכשיו. אבל אל תחכו לזה בכח. אל תתרגשו חזק מדי. אל תבריחו את הפלא מרוב ציפייה…
כאן ועכשיו, יש חוסר הגיון שחולש על המרחב. כאן ועכשיו, העולם הוא חיוכים עייפים ומגע שקט והרגעים שנטבעים בנצח. שעה שאין בה קולות, או תירוצים. אין בה צלילות, או הסחות דעת. רק אמת נמצאת בה, אמת שצחוקה משתבר לאלפי ניצנים חבויים שלבלבו ברגע אחד של אומץ.
זו היא השעה. זה הוא הכאן, והעכשיו. ואלה מסתיימים בפלא, אותו פלא שלו אני מחכה כעת, לא בכח, לא חזק מדי. והוא בא. בצעדים שמרעידים את הקרקע, ובאלימות שאין שני ליופייה, הוא מתפזר בכל מקום. וחוסר ההגיון מתפוגג חרישית, באלגנטיות, ולוקח את השעה אתו.
עכשיו העולם הוא של פלא, לא של אמת.
עכשיו כבר לא קר, וכולם מוארים ונראים לעין. עכשיו צלול, והתירוצים מתקבלים. עכשיו חזר אליי הקול, ואתו הכאב. עכשיו הכל שונה.
אבל הכאן נותר אותו הכאן, ואני תוהה בדרכי חזרה מה גורם לי לצפות לפלא הזה בנשימה עצורה כל פעם מחדש.