פיסות זכוכית

פיסות זכוכית נשרו מידיו בזמן שהביט בשמי האינסוף.
רוח סתיו קלילה נשבה בפניו והעיפה את שערו הבהיר אחורה.
הצער שנגרם לו מעזיבתה הפך אותו צעיר יותר, כאילו שבכך יוכל להעניק לו עוד שנים לחכות לה.
היא תחזור, כך אמרה. אמנם היא תפגוש אותו שוב במה שיהיה העתיד שלה והעבר שלו, אך היא תחזור.
הוא יכול לחזור גם הוא. ללכת לעבר ולחפש אותה בין נבכי הזמן הסבוכים, להחזיר אותה אליו.
הוא השפיל את ראשו מטה, כאילו רק בזה הרגע שם לב לכדור הבדולח המנופץ שנח בחלקו בידיו.
השברים היו ריקים מצבע, אך באותו זמן גם כל כך זוהרים, עד שכמעט אפשר להתבלבל ולחשוב שהם חלק מהנוף.
עד לפני שנייה היא עמדה כאן, ממש באותה נקודה שבה הוא עומד בשדה הפתוח הזה. זה היה הכדור שלה, הדרך שלה למצוא אותו כל הזמן.
הדרך שלה לקרוא את הלב שלו מבלי להשתמש במילים.
היא באמת הלכה, ורק עכשיו הוא באמת הפנים את זה.
'אף פעם אל תשכחי את חלומותיך, הרי הם אלה שמגלים לך את המחר', זה מה שהוא אמר לה שנייה לפני שפנייה נעלמו מראייתו והיא נסחפה לעבר.
צל הסתיר את השמיים, מחשיך למשך שנייה את העולם, מספיק זמן בשביל הדמעה הבודדה שזלגה מעינו להיעלם.
האם היא תזכור את דבריו, ותוביל אותו שוב כמו בעבר?
האם היא תפגוש אותו, או שמא הם לא ייפגשו לעולם?