פיסות זיכרון

יש לי פיסות זיכרון. הן כנראה הדבר היחיד בעל הערך שנותר בחיי.
דברים קטנים, שאיש לא זוכר, שאיש לא טורח לזכור. ואז, שנים לאחר מכן, כשהם מזדקנים ונהיים שבריריים, כאשר הם עלולים להתפרק כמו עלה של סתיו בכל רגע ולעף הרחק מכאן, הם באים אלי.
ואני מזכיר להם.
אני מזכיר להם את הלילה ההוא בו הם ביקשו משאלה. אני מזכיר להם את הלילה עם הירח האדום שעלה מעל המזח.
את היום שבו שפכו צבעי מאכל לתוך מים, נותנים למערבולי נוסטלגיה להתערבל בו. נוסטלגיה שעוד לא קרתה. איך שהשלג פעם היה צבעוני.
אני מזכיר להם את הנפילות האינסופיות מהצוקים של הזיכרון. תעופה של ממש.
אני מזכיר להם שאיש פעם אמר לי שנפילה היא כמו תעופה. רק שלנפילה יש יעד ברור יותר.
אני מזכיר להם עד שהם נרדמים. אני צופה בהם, אחד אחד, שוקעים לתוך שינה מתוקה ומלאת אימה ונטולת חלומות.
ואז אני נותן להם את הזיכון הכואב ביותר של חייהם,
בידיעה שירדמו איתו.
בתקווה שיעברו ממנו באימה הגדולה והנוראה ביותר.
הזכרון הזה יהיה הדבר האחרון שיזכו לראות בעולם הזה.
תחילת מותם. סוף הדרך.
יושב עימם, עד נשמתם האחרונה. עד ריצוד עפעפיהם האחרון.

אני עושה זאת, כי שנאתי ליצורים מלאי התועבה שנקראים בני אדם לעולם תהיה בליבי.
גם אחרי שיפסיק לפעום.
עד הרגע בו אחדל מלזכור,
ואתחיל לשכוח.