פינת הטראומה שלי

אני שבור. שבור בגללך ואת לא מבינה למה גרמת. חוסר ביטחון עצמי. אני עם חוסר המבט בעניים. אני המגמגם. זה שלקח אומץ וסוף סוף רצה לשתף אותך במה שהוא מרגיש.
אני עמדתי מולך, לחייך היו סמוקות וכך גם שלי. אלפי משפטים רצו במוחי, מחפשים להאמר בצורה הטובה ביותר. אני ניסיתי למצוא את המילים הנכונות. ניסיתי לומר את האמת הקשה- שאני אוהב אותך.
עמדתי כמו מטומטם, לא מסתכל בעינייך, ראשי רכון מטה. ידעתי שעינייך היו מתעתעות בי אם היו ננעצות היישר בעיניי.
זהו, זה היה השלב שבו הייתי צריך להוציא משפט מהפה. התחלתי לגמגם. את הסתכלת עליי. ואז? את פשוט צחקת. צחקת לי בפנים. לא בטוח אם צחקת על הגמגום או על מה שאמרתי. או שאולי צחקת על האומץ שלי להציע חברות למלכת הכיתה?
הלב הפסיק לפעום. ברחתי. ברחתי מימך, ברחתי משם. ברחתי מהבושה.
הסתגרתי לי בשירותים. הדמעות זלגו ללא הפסקה. וחשבתי על איך שהבכת אותי.
מסתבר שאחד הילדים שמע אותי בוכה בשירותים והעלבונות לא איחרו להגיע- ״בכיין״, ״אתה גבר? לא נראה לי״.
והכי גרוע? את גרמת לי להבטיח לעצמי שלא אגיד לאף אחת יותר בחיים איך אני מרגיש כלפיה.
אבל… כל הדברים הללו התרחשו לפני שנים, אני השתניתי, התבגרתי… כבר לא אותו ילד נמוך, משקפופר, עם נמשים. כמעט הכל השתנה, פרט לצלקת שנשארה לי. אני עדיין לא מסוגל להודות באהבתי בפני אף אחת.
ואת, מלכת הכיתה, התועילי ״בטובך״ לתקן את אשר גרמת? תעזרי לי להתגבר וסוף סוף להגיד לה שאני אוהב אותה?
לא. את לא. זה מאוחר מדי. יש לה חבר, די דומה לי באישיות. אחד כזה ביישן, נחמד לכולם, כזה שכבר לא מתבייש להסתכל בעיניים.
אבל יודעת מה? יש דבר אחד שהוא שונה בו מימני. הוא לא מסתיר את רגשותיו, לא מפספס הזדמנות לאהבה… מה שאת הובלת אליו. למה שאת בסוף גם הפכת אותי אליו- לאדם המסכן שממשיך לרחם על עצמו במקום לקחת אומץ וללכת אליה.
אולי באמת יש לי טראומה, טראומה מימך, טראומה מלחשוף את רגשותיי האמיתיים… אבל השאלה העיקרית פה היא- אולי יותר קל לי ב״פינת הטראומה״ שלי?