פייקרית

אני פייקרית. פייקרית טובה, לא כמו כל החנטרישים שרק מעתיקים. מה זה פייקרית? זייפנית. כל חיי הייתי כזאת. בין אם זה לפגוש מכר ברחוב ולזייף שאתה זוכר אותו, בין אם זה כשאמא שלך שואלת אם את בסדר. ובין אם זה הפך כבר למקצוע שלך.
זה לא לשקר. זה להציג אמת לא נכונה. אמת שיופתה ונצבעה בנצנצים ורודים.
פעם לא הייתי כזאת. חשפתי את רגשותיי כמו פצע פתוח בים עם כרישים. אני הייתי פגועה, הם היו הכרישים. סמכתי עליהם שיעזרו לי, שיתמכו בי. אבל כאשר את מגלה שחברה שלך משתמשת בסודות שלך נגדך, את יודעת שטעית. אני הפסקתי כבר להאשים. אותה, את החבר שבגד, את ההורים, שכמו כל בן אדם אחר כבר התייאשו ממך. ובעיקר אותי. הפסקתי לשרוט את עצמי על כל טעות קטנה. הפסקתי להכאיב לנפשי הדואבת, כדי שאלמד לפעם הבאה. הייתי כמו האבא המתעלל לעצמי, הענשתי והלקיתי על כל צעד שגוי.
הייתי רוצה, שיום יבוא ואטפח לעצמי על השכם, אלטף את שערי, ואומר מילות אהבה. הייתי רוצה, שכשאבוא להורים, הם יגידו: "וואי! טעינו!" כשיבינו שהצלחתי להגשים את חלומותי.
איך זה קשור לעובדה שאני פייקרית? כי לא סיפרתי את זה לאף אחד, אני שומרת את זה בלב, כדי שלא יפגעו בי.
אתם קוראים לזה זיוף, אני קוראת לזה הגנה. אתם קוראים לזה טראומה, אני קוראת לזה חוויה מלמדת.