פיות חרסינה

תמיד אהבתי אותן.
כשהייתי קטן, אחי הגדול היה צוחק עליי בגללן . "רק בנות אוהבות את בובות הזכוכית האלו!", הוא היה צועק. ניסיתי להסביר לו שאלו לא בובות, ושהן אפילו לא עשויות מזכוכית, אבל הוא לא הקשיב. בחדר שלי, ממש מעל המיטה, היה תלוי מדף מעץ מהגוני. עליו הייתי מניח את הפיות שלי בזהירות. את כולן אהבתי, גם את אלו שנשברה להם יד או קצת מהשיער. אבל את אלו שהכנפיים נשברו על גבן- שנאתי. לא יכולתי שלא. בכל פעם שהייתי מסתכל על פיה אומללה חסרת כנפיים, הייתי מרגיש את הזעם זורם לי בכל הגוף. הסיבה שאהבתי והערצתי אותן כל כך הייתה טמונה בחתיכות החרסינה העדינות שהודבקו אל גבן הזעיר. פיות הן חופשיות. הן יכולות לעוף, וגם לברוח, אם ירצו. אבל אני לא יכול. אותי, כוח המשיכה מדביק לאדמה בכל המרץ. הפיות היו מרחיקות את הבדידות שבה שקעתי. הן תמיד חייכו אליי בחיוך מסתורי ומלא חן. חיוך שצופן סוד, סוד ששמרו רק לי. המחשבה שיש מישהו שמבקש את קירבתי ניחמה אותי, אפילו שהפיות בחרו רק להביט בי, ולא לדבר. הן תמיד שימחו אותי. ואפילו שלפעמים שכחתי לנקות את האבק מהשמלות הצבעוניות שלהן, הן הביטו בי במבט קורן ולא חדלו מלחייך. ואני הייתי מאושר בקרבתן, ומהופנט מפניהן היפים והענוגים.
"פיות הן חופשיות", הייתי חושב, "הן הכי מאושרות בעולם". מעולם לא הייתי חופשי. המשפחה שלי תמיד העכירה על מצב הרוח שלי, ובין בניה מעולם לא הרגשתי שלו.
אבא תמיד היה צועק, ואף פעם לא היה מסופק. אמא תמיד אמרה שכולם שונאים אותה, ושהיא נטל למשפחה, מה שהרגיז את אחי הגדול. "את ילדותית וקורבנית!" הוא צרח עליה בארוחת שיש אחת, "מה לעזאזל גרם לך לחשוב שאת יכולה להיות אמא?"
כשהייתי קטן, ריחמתי קצת על אמא שלי. עד שהבנתי שהיא ממש לא זקוקה לרחמים. אחי צדק, אימי הייתה אישה קורבנית שנתנה לזולתה את האפשרות לפגוע בה, ובכבודה.
שנאתי לחשוב עליה. ובגלל זה פניתי לחברותיי המפוסלות. גם בבית הספר צחקו על החיבה שגיליתי כלפיי הפיות. וכשהייתי בכיתה הא, ילד אחד בשם אייל חיטט בילקוט שלי, ומצא אחת. הוא ניפץ אותה מול כל החברים שלו, ואני בכיתי.
על המדף יש כמעט ארבעים. את השאר פיזרתי בכל מיני מקומות, כך שתמיד יהיה מישהו שיחייך אליי. כולן יפות, ואני מוקיר כל אחת מהן. הן תמיד היו חברות שלי. גם כשאף אחד מבית הספר לא רצה להיות. והן תמיד היו אצלי, גם כשאבא עזב.
שנאתי לראות פיה בלי כנפיים, מפני שאם הן חסרות, מה יעזור לגוף החרסינה להתנתק מהקרקע, ולנסוק לגבהים? מה ייחד את אותה הפיה, ויהפוך אותה לחופשיה?
לא רציתי שתהיה פיה לא חופשיה, וגם רציתי באחת. רציתי פיה ללא כנפיים, מפני שאחת כזו תהיה מחויבת בנאמנותה אליי. היא לא תוכל לעזוב, כמו שהשאר עזבו. היא לא תוכל לפרוס את כנפיי החרסינה שלה, ולחמוק החוצה דרך החלון. היא לא תוכל לעוף..