פומפיי

התבוננתי מסביבי,
קרה לכם פעם שהרגשתם שלמים אך ריקניים בו זמנית?
ההרגשה הזאת מלאה אותי מבפנים.
צפיתי בה מתמוטטת, הצרחה החזקה שלה עברה כמו רעד בעצמותיי, אך למרות הכל לא הפניתי את מבטי- אחרי הכל לזה ייחלתי, לא?

לאט לאט ובנחישות היא התקרבה לאדמה, אנשים ברחו ממנה ובכו על מותה אך רק אני עמדתי בעיניים יבשות וחזיתי במופע.
היא שקעה לתוך הים וקירותיה התמוטטו עליי ועל אהוביי, הרבה ימים של אור וצל וזכרונות שאף פעם לא אשכח,
כמו תמונה בלתי מוכרת היא חדרה לזיכרוני וגרמה לי לאבד הכל.
כל כך רציתי שתעלם, שתתנדף מעל פני האדמה אך בכל זאת..

תמיד אתגעגע אלייך אהובתי, פומפיי.