פגישה שנייה

השיער נופל על מצחי בעודי מסמן עוד וי ברשימה הארוכה של 'דברים שצריך לעשות לפני מחר'. והפעם – להחליף מצעים, כי מישהו צריך לעשות את זה. אני קורא את המשימות הנוספות וגם את אלה שכבר מחקתי, ביניהן לאכול ארוחת ערב, להתקלח, להכין שיעורים במתמטיקה ולארגן תיק למחר.
הבאה בתור – לבחור בגדים כדי להרוויח עוד כמה דקות שינה בבוקר. אני ניגש לארון העץ הבהיר ופותח את הדלת הימנית ביותר, החלק שלי מתוך הרהיט הענק שתופס קיר שלם מחדרי. מולי ניצבים שלושה מדפים עמוקים ועליהם, מקופלים בקפידה, חולצות ומכנסיים מסודרים בערמות לפי עונות. אני בוחר ג'ינס מהוהה וחולצת בית ספר כחולה כהה ומניח אותם על שידת הלילה ליד מיטתי. לאחר מכן אני מתלבט אם ללכת מחר לבית ספר עם משקפיים או להתעסק עם עדשות, בסופו של דבר בוחר במשקפיים. הם מתאימים לחולצה.
אני מוחק את 'לבחור בגדים למחר' מהרשימה ועובר לדבר הבא והאחרון – לסיים את הספר.
השעה עשר וחצי בלילה ונשארו לי פחות מחמישים עמודים. הוספתי את המשימה הזאת כי אני באמת חייב לסיים לקרוא את הספר הזה. אני איתו כבר יותר מחודש ועד שלא אסיים המצפון שלי לא ייתן לי להתחיל אחד חדש. הוא שוכב על שידת הלילה שלי, נח לצד המשקפיים וכוס המים שמילאתי מבעוד מועד, רק מחכה שאקח אותו לידי ואקרא את חמישים העמודים הנותרים. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
קשה. אני פותח את הספר במקום בו עצרתי, תחילת פרק, ומתחיל לקרוא. אני מנסה להתרכז בעלילה ולעקוב אחרי התפתחות העניינים, שתפסה פתאום קצב, אבל המילים מתבלבלות בראשי ועיניי נעצמות עוד לפני שאני מספיק לעבור שני עמודים. בבוקר אני מתעורר מצלצול השעון המעורר ומרוב בהלה מעיף את הספר מעליי כשידי נשלחת לכבות את ההתראה.
שולי עיני מסרבים לראות, גם כשאני מרכיב את המשקפיים, ומיטשטשים ומתחדדים לסירוגין בעודי מתלבש ברובוטיות ומוודא שכל הספרים והמחברות במקומם בתיקי. לאחר מכן אני ניגש לחדר האמבטיה ושוטף פנים בניסיון מועד לכישלון להעיר את עצמי. מועד לכישלון כבר אמרתי? אני מצחצח שיניים ומנסה להשליט סדר בתלתליי הפרועים, שכמובן מסרבים להיכנע למברשת ובסופו של דבר אני נאלץ להניח להם ולתת להם להקיף את ראשי כמעין רעמה חומה.
זה נורא ואיום.
לאחר ארוחת הבוקר אני מוודא, בפעם האלף בערך, שכל הספרים והמחברות נמצאים. הם כולם שם. אז אני מציץ במסך הטלפון לרגע – 07:30. נהדר, מספיק זמן ללכת לבית הספר ברגל.
סנדלי השורש שלי מחכים לי בסבלנות ליד הדלת, קוראים לי לנעול אותם, אבל אני בוחר בנעלי הספורט המרוטות במקום. כבל האזניות כבר מחובר לטלפון כשאני סוגר אחרי את הדלת ומתחיל להתקדם במעלה הרחוב ולכיוון בית הספר. בזמן שהשירים מתנגנים ישירות לאוזניי, מכוניות חולפות בשעטה על הכביש וציפורים מצייצות להן על צמרות העצים, אני שקוע בתכנון הרשימה להיום. היא מאוד קצרה נכון לכרגע, אבל יתווספו אליה עוד ועוד דברים במהלך היום.
הצלצול נשמע ברגע שאני עובר בשערי בית הספר, כמו תמיד, ואני ניגש ישירות לכיתתי. התראה מופיעה בחלקו העליון של מסך הטלפון בדיוק ברגע שאני מתכוון לכבות אותו.
היא ממספר לא ידוע. זה משונה, מי זה כבר יכול להיות?
אני עומד לפתוח את ההודעה, אבל המורה בדיוק נכנסת. אם היא לא הייתה נועצת בי מבט כזה כנראה שהייתי פותח את ההודעה בכל זאת, אבל היא כן נעצה בי מבט כזה והייתי חייב להכניס את הנייד לתיק.

סוף יום הלימודים מגיע וכמו שחשבתי, לרשימת ה – 'דברים שצריך לעשות לפני מחר' נוספו לפחות עוד עשרה פריטים. חוץ מזה, לא הספקתי לבדוק את ההתראה ההיא במשך כל היום. הייתי בטוח שאשכח ממנה כי לא פתחתי אותה בתחילת היום, אבל בסוף יצא שלא הפסקתי לחשוב על מה יכול להיות בה.
כשאני יוצא משערי בית הספר ומתחיל להתקדם חזרה לביתי, אני כבר לא יכול להתאפק. האצבע שלי מחליקה מעצמה ופותחת את מסך ההתראות, גוללת מטה עד שמוצאת את האחת המבוקשת ולוחצת עליה. עוד לפני שאני רואה את הכתוב אני נזכר. נזכר ומתחיל להזיע, כי אוי אלוהים שכחתי ממנו לגמרי.
אני קורא את תוכן ההודעה במוח ריק. הוא שואל אם נוכל להיפגש היום בערב, באותו מקום או איפה שאני רוצה. אני מנסה להפוך את הרעש הסטטי בראשי למחשבות ברורות. אוי אלוהים, שכחתי מזה לגמרי.
מה אני אמור לענות? אני רוצה להיפגש איתו בכל?
כן, כמובן, אחרת לא הייתי משאיר את הפתק הזה שם אחרי שאחותי התקשרה ודרשה ממני להגיע דחוף הביתה כי אבא ואמא השתגעו. זה היה נחמד באותו זמן, בריחה קצרה מהמציאות החונקת. שחרור אמיתי יותר מהזמן בבוקר כשאיש מהם לא נמצא בבית.
אני משיב בלי לחשוב: כמובן. אין לי תכניות.
רק רשימת דברים לעשות שאם לא אעקוב אחריה ככל הנראה לא אשן בלילה. אני פותח את הפתק ששמרתי אותה בו ומוסיף – 'פגישה שנייה' בחשש שזה יהיה הפריט היחיד שאמחק היום.