פגישה עם מלאך

רעש המוזיקה נשמע מכל עבר. ארו יכול היה להישבע שהוא מתחרש מהצלילים הרועמים, אחרי שעה של חיפושים הוא הפסיק לנסות ולעבור למקום שקט יותר – בעלי המועדון דאגו שהמוזיקה תשמע בכל פינה.
"מה תרצה להזמין?" שאל הברמן, מחזיר את ארו אל כדור הארץ. הוא מצמץ בתגובה.
"מה?" הוא שאל, מנסה לשמוע מעל לרעש המוזיקה.
"שאלתי," אמר הברמן בקוצר רוח. כנראה שהוא שקע למחשבות יותר זמן משחשב. "מה תרצה להזמין?"
ארו רפרף על תפריט המשקאות ואז ענה בקול רועם, "שוט של וויסקי".
הברמן הנהן לחיוב, ארו הביט בו בעודו הלך לקצה השני של הבר. זה היה בר חדש, מועדון חדש ליתר דיוק, ואחרי הביקור שלו היום הוא הגיע למסקנה ש"מתלעות שחורות" לא יוכל להחליף אף פעם את "חסידי הלילה", אף על פי שהוא חייב היה להודות שהשם החדש היה הרבה יותר מושך.
"שוט וויסקי אחד" צעק הברמן, מחליק את כוס הוויסקי על הבר, בקול חריקה. ארו תפס אותו ושתה מבלי להסתכל על התכולה. הוא שתה אותו מהר, כאילו היה תלוי בו. הוא זכר את הפעם הראשונה שבה שתה – המשקה עורר בו בחילה. הטעם שלו היה מר, חונק והוא מיד הקיא הכול.
עכשיו, זה היה שונה. הוא התרגל לטעם – למד לאהוב אותו, להתמכר אליו. עכשיו, היה למשקה טעם מתקתק – חריף – חזק.
בדיוק כמו שהוא אהב.
המשקה העלה בו חיוך והוא הניח את הכוס בנינוחות, מוסיף אנחה כבדה של הקלה לאוויר.
"עוד שוט" הוא הורה מבלי למצמץ והחליק את הכוס שלו בחזרה אל הברמן. הוא נשען קדימה, מתרווח במקומו.
"ומה בשבילך?" שאל הברמן לפתע. ארו הביט אליו בהפתעה, האם הברמן שיכור?
"שוט וודקה," ענה איש לידו. רק עכשיו כשדיבר, ארו שם לב לנוכחותו. הוא הפנה את מבטו ימינה, אל האיש – הוא היה לבוש במעיל שחור עבה, שהסתיר את מידותיו. קולו היה ילדותי יחסית – כאילו לא השתנה עדין. הוא היה גבוה – כמעט בגובה של ארו עצמו, מטר ושבעים לפחות. את פניו כיסה צל מהכובע השחור שלבש – הוא הסתיר אותם לחלוטין, אך אפילו באפלה יכול היה ארו לראות שעיניו בהירות. שיערו היה שטני – נוטה לגוון השחור. כשהביט אל ידיו הן היו לבנות לחלוטין – כמעט בצבע של הקיר הלבן אל מולו של ארו.
"מהר בבקשה" הורה האיש לברמן, שנראה יותר ויותר מעוצבן. הוא עיקם את אפו ופנה להכנת המשקאות. לא עברה דקה וקול טיפוף מעצבן נשמע לימינו של ארו – הוא הזעיף פנים לימין ומצא את האיש מטופף עם אצבעותיו על הבר.
"תוכל להפסיק בבקשה?" פנה ארו אל האיש שהתעלם לחלוטין מדבריו. הוא הגביר את טיפופו, דבר שגרם לארו להתעצבן.
"אתה יכול להפסיק? זה מפריע לי." חזר שנית ארו על בקשתו. לא נראה שהאיש מקשיב לו.
"אני ביקשתי," אמר ארו בעודו מסובב את האיש אליו. ראשו היה מורכן כך שהצל הסתיר את פניו. "תפסיק בבקשה."
האיש השתהה לרגע – מפסיק את הטיפוף. ואז הרים את ראשו – זה היה נער. בן שבע עשרה לכל היותר, פניו היו מצולקות לחלוטין – כאילו חתך את פרצופו בסכין. הוא חייך אליו, חיוך מסופק.
"מה ביקשת?" הוא שאל, בקולו היה שעשוע. ארו השתתק – השילוב בין העור הלבן שלו לבין הצלקות היה מבעיט. כל מה שהוא היה יכול לעשות היה לבהות בו.
הכוס החליקה ופגעה במרפקו שעדין נשען על הבר. אפילו היא לא הצליחה להחזיר אותו להכרה. הנער הושיט את ידו ותפס את הכוס בזריזות. כל תכולתה נעלמה בלגימה אחת. ואז, הוא הניח אותה חזרה אל הבר ונעמד על רגליו.
"היה נחמד להכיר אותך" הוא חייך, חיוך זדוני – משתק. הוא טפח על כתפו של ארו, שפנה להביט מהופנט, בעודו צעד אל קהל האנשים הרוקדים ואז נעלם בינהם.
ארו לא שכח את הפגישה הזאת לעולם.
זאת הייתה הפגישה הראשונה שלו עם מלאך המוות.