פגישה יומית

היא הולכת לבקר אותו בכל יום, משתיים עד ארבע. צועדת בזריזות במסלול קבוע – שביל כורכר מתפתל בין השדות, עד לנקודת המפגש הקבועה. כשהיום מסתיים, היא חושבת על הפגישה הבאה. עם התיק על הגב היא הולכת בין השדות, מוכנה לפגישה היומית. היא רואה בעיני רוחה את דמותו, והלב שלה מדלג על פעימה אחת קטנה.

כשהיא מגיעה הוא מחכה לה. הוא תמיד נמצא שם, מחכה לה בין הברושים. בשעות האלה אין שם איש מלבדם. מדי פעם מפלחת את הדממה הקריאה הצורמנית של העורבים, שחורים כמו פחם וצווחנים כמו תינוקות שזה עתה נולדו.
היא מתיישבת לידו – קרוב יותר משהעזה אי פעם – ומספרת לו הכל, חושפת את ליבה בפניו. המשאלות הכמוסות, הסודות שדחוקים אצלה עמוק בפנים. הוא שומע הכל, היא יודעת, אבל אף פעם לא מגיב על דבריה.

היא מצטערת לעזוב כשמגיעה השעה להיפרד אבל הולכת בכל זאת, כי אין, אין לה ברירה. יש לה שיעורי בית להשלים, ילדים קטנים לשמור עליהם וחיים שלמים שמחכים לה בבית. היא מרגישה את המשקולת הענקית שנוחתת לה על הלב בכל פעם שהיא עוזבת ומשאירה אותו מאחור, אבל מנסה להתמודד עם משקלה הכבד בעזרת הידיעה שמחר תראה אותו שוב.
למחרת, הוא עדיין שם – מחכה לה. שוב, כשהיא חוזרת ומתקרבת אליו, ליבה מפספס פעימה.
היא אוהבת אותו, אבל הוא לא יודע. היא חושבת עליו בלילות, והוא לא מבין. אלה הדברים היחידים שהיא לא מספרת לו. היא לא תגיד דבר כי היא יודעת שאם כן תעז ותאמר, הוא לא באמת ישמע.

היא מושיטה יד ונוגעת בו, או לפחות, מדמיינת את ידה על ידו החמימה. כמה הייתה רוצה לגעת בו פעם אחת ויחידה, להרגיש את חום גופו ואת עורו הרך. בתוך תוכה היא יודעת שזה בלתי אפשרי, שזה לעולם לא יקרה, אבל היא, כדרכם של ילדים בגילם וילדים בנפשם, ממשיכה לקוות.
היא שולחת את ידה לעברו ונוגעת. כשידה פוגשת באבן קרה וקשה במקום בידו הרכה והמוכרת היא נזכרת, מזילה דמעה אחת, אוספת את חפציה וחוזרת הביתה, עד לפעם הבאה.