פברז'ה

שחזור חדש של שיר אהבה ישן עולה מן האזניות הענודות לי על הצוואר.
אני מגרדת בראש, מאזינה לקולות שהמקלדת משמיעה כשאצבעותי מקלידות עליה. זה מוזר, כמו לשמוע את פעימות הלב שלך באזניים. כמו לחשוב על משמעות הנשימה.
זה מוזר, לתעד את עצמך באופן ישיר, מהחיים האמיתיים אל הטקסט. אני הולכת רגע לכתוב את הכותרת, כי עלה לי זכרון של איך הייתי בוחרת כותרות פעם- חושבת על האובייקט הכי נוצץ ומצועצע שאני מכירה, והכל כדי למשוך קוראים. סוכר, רסיס, מתוק, קשה, סקס. מילים נוצצות.
ביצת פברז'ה.
כשהייתי קטנה, הייתי חוסכת את כל דמי הכיס שלי מהחגים ומימי ההולדת כדי לקנות לי איזו שטות כזו או אחרת. סיכת תוכי מוזהבת עם אבני חן, פיית חרסינה ישובה על ירח ואוחזת בכוכב. באופן מוזר אני זוכרת את הכמיהה שלי אל הפריטים האלו, אני אפילו זוכרת את מחירם ואז השמחה שלי כשעלה בידי להשיגם. עד היום הם נמצאים ברשותי.
ומה בכך? פעם בשבוע היינו באים אל סבתא שלי, ופעם בחודש הייתה לוקחת אותנו לקניון לאכול ברשת מזון מהיר זו או אחרת. בדרך למזנון תמיד היינו עוברים ליד חנות גדושה בשעונים, תכשיטים, ומיני פריטי יוקרה.
יום אחד, כשהסתכלתי מקרוב, נוכחתי לדעת כי על המדף שהיה בערך בגובה העיניים שלי (ילדה בת שבע) נחו שלוש ביצי פברז'ה. אחת אדומה, אחת ירוקה, ואחת כסופה. באותו היום אמרתי לעצמי שאני עוד אשיג את הביצה האדומה הזאת. אחת לחודש הייתי מציצה לראות את הביצה, את היהלומים וגימורי הזהב השזורים בה.
הייתי מגרה את התיאבון שלי לדברים יפים, והתיאבון הזה היה גדול. "למה את צריכה ביצת פברז'ה?" צחקה סבתי כששמעה את תשוקתי.
הצחוק שלה כנראה הדהד בי עמוק, כי שנים חלפו, ואני הבטתי בביצים שאט אט עלו למעלה, מדף אחרי מדף, נדחקות הצידה ומעלות אבק ממש כמו הזכרונות שלי. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותן- דחוקות בפינת החנות למעלה למעלה, איפה שאפילו אבא לא יכול להגיע. הזכרון מעלה בי עצב מסויים. איני יודעת אם הוא נובע מתוך העובדה שאני זוכרת בבהירות כזו פרטים כה רבים- כפי שאני זוכרת ממקרי טראומה או בהלה בחיי.
ואולי זו הייתה טראומה- כשסבתא צחקה עלי על משהו שרציתי כל כך עד למצב שבו שנים עוברות וחנויות מתחלפות, ואני, בלי משים, עדיין מביטה לכיוון המדף השלישי מלמטה בחנות שכבר אינה קיימת מזה שנים, מחפשת אחרי כדור ביצתי אדום שזור יהלומים ומוגמר זהב-