פאנפיק על מחוננת

פאנפיק על מחוננת :
שלום, שמי ליינט, ואני מחוננת. כן, לי יש סוג של עיניים שכל בן אדם שני בשבע הממלכות מפחד ממהן. יש לי עין אחת בצבע סגול עמוק, קצת חשמלי, ועין אחרת בצבע כחול ברק. כחול חשמלי עמוק כל כך. הכישרון שלי.. אני לא יודעת איך לתאר אותו. בלשות? אני יכולה להסוות את עצמי לגמרי בלי שידעו שזו אני, אני זוכרת הכל, גם את הדברים שאני לא רוצה, ואני יכולה להתחקות אחריי מישהו. אני יכולה לתאר בבהירות שכזו משהו. ואני יכולה להגן על עצמי, ולנקות עקבות. אני חושבת שהחלק הכי טוב ביום שלי, הוא החלק בו אני נשכבת על העשב בצידי הדרך, או על העלים, או על האדמה הטחובה שביער, או במעון הקטן שסידרו לי, כי עכשיו, אחרי ההתקדמות עם הנסיכה קטסה, יש לי זכויות, גם. והחלק הכי טוב מגיע שאני זוכרת את החיוך שלו, ואת הדרך בה השיער שלו נופל על פניו. את העיניים שלו, שתיהן, השחורה משחור, והתכולה תכולה, כמו השמיים ביום בהיר. והרגע הזה, שאני עוצמת עיניים, ופעם אחת יכולה לבחור מה לזכור. וזה מדהים. כי אני זוכרת את המגע שלו על פניי, ואת ליטוף שערי, ואז, כשאני נרדמת, אני קמה עם התחושה הזו. אתם רואים, המלך של וסטר לא פועל בדרכיה היפות של הנסיכה, סליחה, המלכה, ששולטת כבר עשר שנים במונסי. כולם מיודדים עם המלכה הצעירה בת העשרים, אבל אף אחד לא מסכים עם דרכיה. היא מתנהגת בחמלה ובענווה אל עמה, וכנראה שזה לא מקובל. היא חושבת שלנשים צריכות להיות זכויות, ואם יורשה לה לומר, הם צריכות לדעת להגן על עצמן. היא לא מכריחה את כל המחוננים לעבוד בשירותיה. המלך של וסטר לא כזה. אני צריכה ללכת, להיות מרגלת, לאסוף מידע. העיניים שלי, שתיהן, כל כך כהות, שלפעמים בכלל לא שמים לב שאני מחוננת. אבל הוא שם לב. והוא שלח אותי לשם. הוא לא מצטער על זה, אבל האחרים מצטערים יום ביומו. אני בטוחה. אני מסתכנת יום ביומו כשאני יוצאת מביתי. ואני יודעת שאולי זה לא אפשרי, אבל אני חושבת שאני זוכרת יותר מדי. כי אני זוכרת את הדם שניתז על הפרצוץ שלו, ואת הבכי כשהפסדתי, ואת קריאות השמחה כשהפכתי למה שאני, ואת העין הכחולה והזו הירוקה, שנועצות בי מבט מאותו בן אדם. ואת החיבוק החם שהעניקה לי לאחר מכן, ואת הפרידה המלאת דמעות, ואת הרגע הזה, בלילה, כשאני מרשה לעצמי לבכות קצת, ולהזכר, בצביטה של כאב, למה אני עושה את מה שאני עושה.