פאלס

אוויר. חסר לי אוויר.
אני עומדת בפינת החדר שלי, ליד החלון הפתוח.
אגלי זיעה מכסים את המצח שלי.
נשימותיי מהירות, חדות, ועשן מדומה יוצא מאפי בכל נשיפה.
לבי הולם בחוזקה עד כדי שאני מרגישה את פעימותיו ברקותיי.
המוח שלי עסוק בשחזור הרגעים הקודמים, במשפטים שיכולתי לומר ולא אמרתי.
יד ימין אוחזת בפלטת פלסטיק, עליה גוונים שונים של חום, אדום ושחור.
יד שמאל אוחזת במכחול בעל ראש דק.
הן שתיהן רועדות.
אני מושכת את המכחול על הקנבס בתנועות חדות ועצבניות.
עוד ועוד חום אדמדם על מה שאמור להראות כמו גזע עץ.
היד הרועדת שלי מפקששת שוב.
הגזע שאמור היה להיות צנום, דק התרחב.
אני זורקת את המכחול על הקנבס, מכתימה את אזור השמיים בצבע חום.
צעקת יאוש יוצאת מבין שפתי, ואני מקווצת את ידי לאגרופים.
אני כמעט לוקחת את הקנבס המסכן וקורעת אותו בניסיון להפיג את האנרגיה השלילית שבי, אך במקום זה אני מחליטה לצאת לריצה.
ניתוב אנרגיה, או שיט כזה או אחר.
אני מחליפה את בגדי המוכתמים בצבע במכנסי ריצה וחזיית ספורט.
נועלת נעלי הספורט.
יורדת במדרגות.
"לאן את הולכת, פאלס?" אימא צועקת מהסלון,
אני לא טורחת לענות לה.
אני טורקת את דלת הכניסה.
אני מתחילה לרוץ על הכביש הראשי לכיוון היציאה מהעיירה.
חולפת בדרכי על פני הבניינים הישנים שעל הרחוב הראשי.
לאט לאט רגלי מתעייפות,
אני לא מרגישה את האוויר במערכת הנשימה שלי,
קצב הריצה מאט,
אני שומעת באוזני את הדם שזורם בוורידים שלי,
חום גופי בוער בי ואני מכוסה שכבת זיעה.
בכניסה לעיירה אני פונה בהליכה לשבילי העפר ובין העצי היער אל האגם הקטן.
אני הולכת כרבע שעה, מביטה סביבי, סופגת את הרעש של הטבע, ונושמת את ההשראה.
כציירת, פתחתי את ההרגל לראות אומנות בכל סנטימטר בחיי היום- יום שלי.
באגם הזה אליו צעדתי, היה משהו לא טבעי.
בכל פעם שהגעתי אליו יכולתי להריח את המלח והרגשתי את זה צריבות על עורי החשוף.
אבל הדבר המחשיד ביותר היה סירת העץ ששטה באיטיות לעברי, כאילו ידעה שהגעתי.
בפעם הראשונה שזה קרה, פחדתי פחד מוות ורציתי במהירות בחזרה הביתה, אבל לאחר כשבוע חזרתי וכך גם הסירה.
הפעם אזרתי אומץ ועליתי עליה.
הסירה, כאילו ידעה מה בקשתי מימנה,לקחה אותי לצידו השני של האגם, שדמה לאחר, והיה מוקף בעצים ובעשבים.
ומאז בכל פעם שהזדמן לי, הלכתי אל האגם, ובכל פעם עליתי על הסירה ועברתי לצידו השני של האגם.
ואחר שמאסתי לטייל בו, היא הייתה שבה לאסוף אותי.
לא פעם תהיתי מאין באה? איך היא יודעת לאן ברצוני להגיע? ואם היא מסיעה אנשים רבים?
אני קרובה כל כך לאגם.
אני יכולה להריח את המלח ולהרגיש את העקצוץ על עורי.
מולי קבוצת עצים, דרכם אני כבר יכולה לראות את מי האגם הכחול.
אני עוברת בניהם ולפני נגלה במלוא הדרתו האגם שלי.
אני יודעת שהסירה עומדת להגיע תוך מספר שניות.
אני מחכה, מסתכלת לכל הכיוונים.
הפעם, היא לא מגיעה, מאכזבת אותי.
רצון העז אפילו יותר להגיע לצידו השני של האגם , לעצים ולעשב, ממלא אותי.
חום הקיץ משתלב עם חום גופי.
כל אלה דוחפים אותי לקחת אוויר ולקפוץ אל המים.
אני שוחה, מידי פעם עולה לפני המים ושואפת אוויר, לאחר מכן מחזירה את ראשי פנימה וחוזרת על התהליך שוב ושוב.
אני מרגישה את שערי הרטוב כמו מחבק אותי.
עורי כבר אינו חש עקצוץ, רק את חום המים והרגשה נוספת, כמו לשחות בעלי כותרת של מליון ורדים לבנים.
אני יוצאת מהמים בצידו השני של האגם, אך הוא כבר לא נראה אותו דבר. העצים ירוקים וגבוהים יותר על רקע שמיים הוורודים- סגולים. העשב, הפך לאלפי הפרחים צהובים, כחולים טורקיזים ובעצם בכל צבע וגוון שאני יכולה לדמיין, שלהם עלים קצרים וארוכים, רחבים וצרים, גבוהים ונמוכים. והם כולם התקשטו בכתר עלים ירוקים על גבעול ירקרק.
כל סוג של פרח זכה בייחודיות מהפנטת, ועבור יוצרת, כמוני, זה היה לחלוטין גן עדן. הצבעים והצורות נראו כאילו לקחו מקירות המוזאון המפואר ביותר בעולם, והעולם נראה כיצירתם המשותפת של טובי המוחות. אני שומטת את יד על מנת לקטוף את אחד הפרחים, האחד בצבעי הארגמן ועלי כותרת רחבים וצפופים.
אני מביטה מטה על גופי רק כדי לגלות שבגדי נעלמו ואני עירומה לחלוטין. אבל משהו אחר תופס את עיניי, אני מרימה את ידי השמאלית ומביטה בה ארוכות. עורי השחום הפך זהוב ומנצנץ יותר, וקוים מפותלים ומסולסלים בצבע זהב מקשטים אותה. אני מסתובבת על עקבי ומביטה במי האגם שהפכו מראה. בבואתי אני רואה עיניים בהירות, ושיער כחול, וקעקוע על מצחי בצורת חצי ירח, והמשותף לכולם- שלא היו שם לפני.
אני רוצה להגיד שהשינוי המוזר בגופי וסביבתי עורר בי חרדה, אבל זה יהיה שקר. אהבתי אותו. הוא גרם לי להרגיש שהאלים חיבקו אותי, ובכך השילו עלי מעט מהאלוהיות שלהם. אני מרגישה שמימיית.
אני מסתכלת לימיני, ומבין מרבד הקסם של פרחים צבעוניים מגיע חתול שחור. אבל משהו בו היה שונה. על צווארו הוא ענד קולר זהב שהגיע כל הדרך מבסיס צווארו ועד לסנטרו, ועוד משהו בו היה לא לגמרי רגיל.
פניו היו זוג כנפיים של פרפר. יכולתי לראות את משק כנפיו, או שאומר פניו.
החתול התקרב אלי בחוסר פחד, והתחכך ברגליי כאילו ביקש שאתן לו תשומת לב, ואני עונה לבקשתו.
אני מתיישבת על הקרקע, שמרגישה כמו שמיכת פוך רכה, ומרימה אותו על ברכי. אני מלטפת את ראשו והוא בתגובה מגרגר בהנאה.
מרחוק אני יכולה לשמוע צעדים קלים, וקולות צחוק של ילדות. אט אט אני חשה כי הן מתקרבות אלי עד שמבין העצים נגלות לפני של ילדות, שלהן שיער קצר,, האחת בעלת שיער שחור והשנייה בעלת שיער ורוד. הן שתיהן לבושות בשמלות ורודת עשויות פרחים ותחרה. עיניהן בשלל צבעי הקשת בענן, והן מחייכות חיוך תמים.
אני מציעה להן לבוא לשבת איתי, והן מתיישבות. הן מתחילות לזמזם שיר, שמעולם לא שמעתי לפני, אך ידעתי את כל מילותיו. אני מצטרפת אליהן ואנחנו שרות בקול. הקול שלי נשמע כמו של מלאך, להבדיל מקולי הרגיל, אבל במקום הזה, שום דבר לא רגיל.
לא השמים, לא העצים, לא הפרחים.
עיניי הציירת שלי מסתכלות על פיסת העולם הגדול הזה כעל ממתק צבעוני.
אבל לא כרגע, כי כרגע עוד לא מאסתי בצבעוניות שהיא ממתק לעיניי הציירת שלי.
וואן גוך אמר פעם: "אני חולם על הציור שלי ואז מצייר את חלומי" אבל העולם המקביל הזה, הצד השני הזה של האגם, הוא לא היה חלום, אלה מן סוג של הזייה, של יקום מקביל.
וזה מה שאהבתי הכי הרבה בנוגע לוינסנט ויליאם ואן גוך. משום שאני כמותו נעה בין החושך לאור, בין צהוב והסגול, בין הראליזם לאימפרסיוניזם לפוסט אימפרסיוניזם.
ואת זה תוכלו לראות אם תסתכלו על גזע העץ שציירתי.