על קצה הלשון

על קצה הלשון

חזרתי מהצבא בצעידה, לקח לי בסביבות חצי שעה.
אפשר לומר שזה פשוט היה יום כזה: עמוס, מלא עבודה, תקלות שלא נפתרו, וטרמפים בעייתיים. למרות מאמצי לקחת כרטיס רכבת מראש, ולרוץ במסדרונות תחנת הרכבת לא הצלחתי להעלים את חמש עשרה השניות שאילצו את הנוסעים להביט בי נע אחורה בעוד הם מתקדמים לייעדם.
אני פשוט צריך חופשה, חשבתי לעצמי בעוד הנעליים שוחקות את מה שנותר מעקבי.

נוף אל הים נגלה לעיניי בדרכי והחלטתי שהפעם אקדיש מעט יותר תשומת לב לכוחו המהפנט.
התיישבתי על גב ספסל עץ, מניח לקור לחדור את חולצתי המקופלת. נשמתי לאיטי, מנסה להתבונן בילדים המשחקים על החוף, מנצלים את ימי הקיץ האחרונים.
אפשרתי לצחקוקיהם לחדור את חומות הציניות שבי, ולרעש הגלים לאסוף אותי לחיקו. רציתי, פיללתי, לחוש רק מעט מהרוגע המשודר מתנועתו האין-סופית של הים. לתת לדממתם של עשרות יצוריו השקטים להרעיל קצת את חיי מוכי הצלצולים והדחיפות.
ככל שארכו הדקות הבחנתי בשמש נסוגה, נכנעת לממלכת הלילה, וכשהלילה פשה, רק אבני המדרכה זכרו את חומו של היום.
ואני? עצמתי את עיניי, נשמתי לריאותיי את אוויר הלילה הקריר, ונשפתי אותו בהבל לבנבן.
וכמעט, כמעט יכולתי לחוש בה…