עשרים ואחת שנים

"אני לא מבין למה אני לא יכול להיכנס לדירה שלי. אין לך שום זכות למנוע זאת ממני, לעזאזל. זו מדינה חופשית!" צעק קארל על האיש הגדול שעמד בינו לבין דלת דירתו. הוא ניסה לעקוף אותו, אך המסדרון היה צר למדי והאיש היה רחב מימדים באופן מרשים. קארל לא היה איש צעיר, והברנש המגודל בהחלט היה בשיא חייו. מפנים את יחסי הכוחות, הוא התייאש מניסיונות העקיפה הפיזיים וחזר לצעוק על האיש: "אתה חושב שאתה יכול פשוט להיעמד לך כאן ולא לתת לי להיכנס למקום השייך לי על פי חוק?! עם המעיל השחור הגדול שלך, והקסדה המטופשת הזו, והריח העז של העשן – מתי התקלחת בפעם האחרונה?!" האיש הסתכל על קארל במבט תמוה, "אדוני, הסברתי לך הרגע. אני כבאי. אני כאן כי הדירה שלך עולה באש."

"אני יודע שהיא עולה באש, כסיל מטומטם! אני העליתי אותה באש!" צרח עליו קארל בזעם, פרצופו מאדים וידיו הרועדות מתנופפות לכל עבר, "עכשיו תיתן לי להיכנס לדירה שלי ותעזוב אותי בשקט!". הכבאי לא זז, "אני לא הולך לתת לך להיכנס.". קארל בחן אותו בדממה זועמת. "תן לי סיבה אחת טובה שמונעת ממך לתת לי להיכנס לדירה שלי.", הוא רטן אל הכבאי. "סיבה ארורה אחת!". הכבאי בחן אותו גם כן בדממה, אם כי היא לא הייתה דממה זועמת במיוחד, אלא יותר מודאגת. "סיבה אחת?" הוא שאל בתמיהה. "כן, סיבה אחת! נראה אם תצליח לחשוב על סיבה יחידה קטנה שמונעת ממך לתת לי להיכנס.", השיב לו קארל, והיה נראה די בטוח בכך שהוא ניצח בוויכוח. "ובכן," אמר הכבאי בנימה מבולבלת, "אני מניח שהסיבה המרכזית שאני לא נותן לך להיכנס לדירה בוערת היא כי… אתה תמות אם תעשה את זה." קארל בהה בו. הכבאי בהה בו חזרה. הבהייה ההדדית נמשכה למשך שניות ספורות. "ו…?" אמר קארל לבסוף, מביט בכבאי כאילו הוא מצפה ממנו להמשיך את הסברו. "מה?" הסתכל עליו הכבאי בדאגה, "זהו. זו הסיבה. אתה תמות אם תיכנס לשם." "אני יודע שזה מה שיקרה, אני לא טיפש." השיב לו קארל באגביות מפתיעה כמעט, והמשיך: "אבל למה אכפת לך?"

"מה זאת אומרת למה אכפת לי? כי אני לא יכול לתת לך למות! לא באופן מודע!" הזדעק הכבאי. קארל המשיך לבחון אותו. "למה אתה לא יכול לתת לי למות?" שאל אותו קארל לבסוף, "אתה לא מכיר אותי. אין לך שום קשר אליי. אתה לא היית מודע לקיומי עד לפני כעשר דקות, שנעמדתי מולך ודרשתי ממך לתת לי להיכנס לדירה שלי. איך המוות שלי ישפיע על חייך באופן כלשהו?" הכבאי היה מזועזע עד עמקי נשמתו. "ה… העבודה שלי היא להציל אנשים משריפות! העבודה שלי היא להציל אותך!" הוא גמגם בהלם. "אם כך, אתה מנסה להציל אותי ממניעים אגואיסטים." קבע קארל בהחלטיות, "אתה מציל אותי כי זה התפקיד שלך, העבודה שלך. אתה מציל אותי כדי שתוכל להמשיך לעבוד ככבאי, כי אתה יודע שיפטרו אותך אם פשוט תיתן לי להיכנס לדירה בוערת." קארל המשיך להטיח את פנינות החוכמה שלו בכבאי, שפניו הלבנות כסיד והבעתו מלאת האימה העידו על כך שהוא לא נהנה מכך במיוחד. "האם טרחת לשאול את עצמך אם אני בכלל רוצה שיצילו אותי?" הוסיף קארל לערום על הכבאי האומלל עוד ועוד, "כי אני יכול להגיד לך חד משמעית שלא. אני לא רוצה שיצילו אותי" הכבאי הצליח לבסוף למצוא משהו להגיד: "למה לא?.."

"שאלה נהדרת!" אמר קארל בטון שמח, שרק הפחיד את הכבאי עוד יותר. הוא רצה להאמין שקארל לוקה בנפשו, אך הדברים שהוא אמר נאמרו בצלילות ובהחלטיות. "אני לא חפץ בהצלה מפני המוות בגלל שאין לי טעם לפחד ממנו." הכבאי הופתע לשמוע זאת. "לא פוחד? איך אפשר שלא לפחד מהמוות?". קארל חייך חיוך עגום. "אנשים נוטים לחשוב שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא המוות. המאמינים יגידו שהם מפחדים להגיע לגיהנום, האתאיסטים יגידו שהם מפחדים להפסיק לחוות – להפסיק להתקיים." הוא הסביר, קולו רועד באופן כמעט בלתי מורגש, "אבל מוות הוא לא הדבר הגרוע ביותר. אדם יכול להגיע למצבים שבהם מוות הוא כמעט דרך מפלט – דרך להפסיק את הכאב." הכבאי בהה בו בדממה. "מה יכול לגרום כל כך הרבה כאב? אתה נראה אדם בריא, לא חולה או נכה…" הוא שאל, למרות שהוא ידע שלא לכך התכוון קארל. "כאב פיזי הוא בהחלט משהו שיכול לאנשים לאחל למותם, אבל כאב פיזי עובר. אתה עושה ניתוח, אתה מחלים, לוקח תרופות. יש דרכים." קארל אמר בחוסר עניין, "אתה לא מבין למה אני מתכוון אפילו, אין טעם להסביר לך."

"לא, לא! אני כן מבין!" מיהר הכבאי להגיד, נואש למנוע מקארל להסגר שוב לתוך עצמו. "קרו לי הרבה דברים לא פיזיים שהכאיבו לי! אבל אפשר להתגבר גם עליהם!" הוא הפציר בקארל, "אתה יודע שאפשר!". קארל הסתכל על הכבאי, בדל חיוך בשפתיו. "איך קוראים לך, ילד?" הכבאי הופתע מהשאלה. "רון, אדוני." החיוך נמחק מיידית מפניו של קארל. "רון." הוא חזר אחריו, כמעט כמו הד, עיניו מזוגגות. "אדוני?" שאל אותו רון בדאגה. קארל התעשת, והסתכל עליו. "ככה גם קראו לו." הוא אמר. "למי?" שאל רון. "לבן שלי." ענה קארל, קולו חזר לרעוד כמו ממקודם. הייתה דממה לכמה שניות, שהופרה רק על ידי צלילי הבעירה שבקעו מהדירה. "מה קרה לו?" שאל רון בשקט. קארל השפיל את מבטו. "לא יכולתי להציל אותו." הוא אמר, דמעות בעיניו. "לא יכולתי. הוא היה חולה, לא היה לי מספיק כסף כדי לטפל בו. הוא איננו עכשיו." הוא הרים את מבטו אל רון. "בגלל זה אני לא רוצה שתציל אותי. לא מגיע לי שתציל אותי. ואני לא יכול להתמודד עם הכאב יותר."

רון ניסה למצוא מה להגיד. "אני מצטער… מצטער כל כך. אבל אתה לא חושב שכדאי לך לחכות? אולי כן תצליח להתגבר על הכאב לבסוף. יש אנשים שיכולים לעזור לך עם זה! הכאב יעבור עם הזמן." הוא אמר, ואף הצליח להישמע מלא בטחון. קארל חייך שוב, כל פעם חיוכו מר יותר מהפעם הקודמת. "אתה יודע כמה זמן עבר מאז?" הוא שאל את רון. "שנה?" שאל אותו רון. קארל שתק. "שלוש שנים?" המשיך רון לשאול, "חמש?". "עשרים ואחת." ענה קארל. "היום בדיוק עברו עשרים ואחת שנים. והכאב הוא אותו כאב, כאילו הרגע יצאתי מהחדר שלו בפעם האחרונה." הוא אמר בקול חנוק מדמעות. "הכאב לא עובר, אף פעם." רון היה אובד עצות. "אני מניח אם כך שהדרך היחידה להציל אותך… היא לא להציל אותך." הוא אמר, מתקשה בעצמו להאמין למילים שעוזבות את פיו. קארל הנהן לחיוב. "שמח שהצלחת להבין את זה בסוף." הוא אמר. רון הסתכל אחורה, אל הדירה. האש דעכה כמעט לחלוטין, ורק שיירים מפוייחים נשארו. "אני מניח שלא תוכל לעשות את זה כאן, עכשיו כשכבר אין אש." הוא פנה לקארל. "אני… מצטער, אני מניח." קארל הרים את חולצתו, וחשף בפניו אקדח שהוא תקע במכנסיו. "אל תדאג, הכנתי לעצמי תוכנית ב' למקרה הצורך." הוא אמר כבדרך אגב.

רון לא ידע עוד מה לאמר. "אני מניח שאם אין לי דרך לעזור לך, כדאי שאני אלך עכשיו."
"אני מניח שאתה צודק." הסכים עמו קארל, "אני גם לא רוצה לערב אותך בבלאגן הזה. אין טעם שתשאר כאן כדי לחזות בזה." רון גיחך קלות. "קצת מאוחר מדי בכדי לא לערב אותי." הוא זז הצידה, בעודו מסמן לקארל שהדרך לדירה פנויה. קארל הניד בראשו קלות ופסע קדימה. "להתראות." הוא אמר לרון. "להתראות." רון השיב, ופנה ללכת אל עבר המדרגות. "רון?" קרא אחריו קארל. רון הסתובב. שוב שררה דממה לשניות ספורות. "תודה." שבר קארל את השקט, בעוד חיוך קל מתגנב אל פניו. הפעם היה זה חיוך אמיתי. "תודה שניסיתי להציל אותי." רון הסתכל על קארל בפעם האחרונה, והסתובב חזרה אל המדרגות. הוא ירד את חלקן, ואז עצר. הוא האזין.
.
.
שקט.
.
.
שקט.
.
.
ירייה.