עשרה אנשים

כאדם הָרץ בִּשדה הקרב, חִצים מכל צדדיו, עיניו שולח לַמרום, חומק עובר מבין שריקות, הוא מחפש לו מחסה בו יסתתר יהְיֶה אשר יהְיֶה זוחל, אולי פצוע, פתאום מבחין: בַּצד עומד לו קיר רעוע.
וכך אמר לי פעם הָרב, סוגר הדלת מֵאחוריו, נכנסתָּ לבית המדרש, מצאת מקלט בִּשדה הקרב".
" יתיַשב אל מול גמרא, מגן תהְיֶה לו בעת צרה הפֹך בהּ וַהפֹך בהּ, יומם וָלילה יֶהְגֶּה בהּ כי אין עצה ואין תבונה מלבדה.
בַּחוץ רוחות וּרעמים בִּקשתי דעת בִּקשתי פנים . שָׂבעתי הבטחות וַעטיפות בִּשלל צבעים. והוא יושב רכון בלב חדרו. אם יש איזה זרם, הוא ילך נגדו דלות ושקט מסביב. אפשר לשאֹל אך הוא אינו משיב
וכך אמר לי פעם הָרב, סוגר הדלת מֵאחוריו, נכנסתָּ לבית המדרש, מצאת מקלט בִּשדה הקרב".
" יתיַשב אל מול גמרא, מגן תהְיֶה לו בעת צרה הפֹך בהּ וַהפֹך בהּ, יומם וָלילה יֶהְגֶּה בהּ כי אין עצה ואין תבונה מלבדה.
עברתי פעם בִּשכונת מגורים, ליַד ביִת, החלונות הָיו פתוחים, הצצתי פנימה, רואה אנשים יושבים ולומדים, גם אני נכנס מתיַשב ללמֹד. "שלום עליכם", נגש הרב, "מֵאיִן אתם"?
"עברתי במקרה", אמרתי לו, "נמשכתי אל הָאור שבקע מבפנים"
"תשמע סִפור מרגש, אומר לי הָרב, "יום אחד
התחלתי חושש מֵהָרעש הָרב של הלומדים:
זו שכונת מגורים, שכנים מבוגרים. סגרתי את התריסים.
לא עברה שעה, דפיקות בַּדלת, בַּחוץ זקנה אחת עומדת,
קצת נבוכה אך בקול איתן, אֹתי היא שואלת
למה סְגַרתֶּם את התריסים? למה החלונות פה מכוסים?
על אף שקשה לי ללכת, אני עוברת פה כל יום כמה פעמים,
אני חולה ואינני צעירה, ואין מזור לי וּרפואה
כי אם לראות אֶתכם לומדים, כי אם להביט בכם יושבים ולומדים
אז אנא פתחו שוב את התריסים".

השיר לא שלי זה שיר שאני פשוט נורא אוהבת של אהרון רזאל…