ערמה של מחשבות.

רציתי שהמשאלה הגדולה ביותר שלי תישמר בסוד מפני עיניים ואוזניים חטטניות.
רציתי שהיקום הפרטי שלי יישאר רחוק מתודעות שונות ומגוונות, שיהיה מוגן בתוך כיפה שקופה, בתוך הראש שלי.
רציתי לבנות מקום בו אוכל לחיות בשקט, לבדי.
אבל העולם נסוג מבקשתי והכה בפניי רגשות ומחשבות שלא ידעתי אודות דבר קיומם. זמן חלף ועיוות את כל מה שחשבתי שאני רוצה ומאחלת לעצמי. וכעת, אני ניצבת בפני פרשת דרכים, אינספור יקומים בהם אני יכולה להימצא, עם כל החלטה שאני מקבלת.
שנים של עבודה ירדו לטמיון, היה בידי הקסם לחיות בכל מקום ובכל זמן שרק רציתי, ואיבדתי אותו. איבדתי אותו לטובת מציאות. לטובת קרקע מוצקה, שכל באמתחתה הוא חומר ועבודה, פיזית ושכלית כאחד.
הפכתי תיפקודו וניהולו של עולם. קסם ודימיון נדמים לחיים אמיתיים וממשיים יותר עבורי מאשר נפרשים חיי המציאות היומיומית לנגד עיניי. ויכול להיות שאני טועה לחשוב שהעולם בנוי על יסודות של יחס והתנהגות של בני האדם שמאוכלסים בו, אבל ראייה זו עוזרת לי להתמודד עם המכשולים שמציבה בפניי המציאות הקיימת – ממשיכה להתנהל.
אני מרגישה קטנה כל כך לעומת זרם החיים השוטף, שאני לפעמים חושבת על דברים מעין קיום וייעוד. אבל לרוב אני משתדלת שלא לדוש בכך, כיוון שהתוצאה תהיה חד כיוונית, סופית ומוחלטת כל כך, שגם אם היה קיומי משנה משהו באיזושהי צורה את דרכי היקום, אף אחד לא היה זוכר זאת לעולם.
ואני מתגרה בגורל. אני משתעשעת עם המוות.
דרך עיניים צרות והשקפה שונה ומגוונת, אני נמנעת מלהחליט, עבור עצמי ועבור האנשים הסובבים אותי, איך לחיות, או איך למות, לצורך העניין…
אין באפשרותי, או באפשרותו של אף אדם, להנהיג שינוי משמעותי בעולם, לא באמת.
אנחנו משקרים לעצמנו, אנחנו משלים את עצמנו, על בסיס יומיומי, כל עת שאנו מנסים לגרום להשפעה כלשהי.
זה ייגמר בכך, שכלי הנשק האחרון יושמד והעולם יוותר דומם, כמו שלא היה מבראשית כל הימים.