ערימה של אבנים כבדות

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת כשהאיש יצא לדרכו, לגופו תיק ריק וקטן ותו לא. השמש רק החלה את מסעה היומי ברקיע, ורבות היו הציפורים שעוד נמו בקניהן. פתלתל ואינסופי היה נדמה השביל שהאיש פסע בו, מצד אחד מזמין אותו להרפתקאה, אך מצד שני מסוכן ומסתורי כנחש. אך האיש היה נחוש, והמשיך בדרכו.

זמן רב פסע האיש לבדו במורד השביל, בעוד השמש זוחלת לה במעלה כיפת השמיים. צעדיו היו חזקים ונחושים, תיקו הריק והקליל מטלטל על גבו. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת כאשר פגש האיש אדם אחר, שעמד ליד מקום בו השביל התפצל לשניים. "שלום לך, מטייל." פנה אליו האדם האחר, שככל הנראה היה שומר דרך, "הבחירה היא בידיך, החלט לאיזה כיוון תלך ואתן לך.". האיש חשב על האפשרויות שניתנו לו. "אבחר בדרך הזו." הוא אמר והצביע על שביל מסויים. "אתה בטוח? זוהי בחירתך?" שאל שומר הדרך בהפתעה, "ובכן, בכדי לעבור בדרך זו תיאלץ לקחת את האבן הזו בתיקך." הוא אמר, והגיש לאיש אבן גדולה וכבדה. האיש שם את האבן בתיקו והמשיך במסע.

זמן רב פסע האיש לבדו במורד השביל, בעוד השמש מגיעה סוף סוף לכס שבמרכז השמיים והרעיפה עליו את קרניה בחוזקה. צעדיו היו נחושים, אך האבן הגדולה שבתיקו הפריעה להליכתו, פוגעת בגבו עם כל טלטול של התיק. השעה הייתה שעת צהריים חמה כאשר פגש האיש אדם אחר, שעמד ליד מקום בו השביל התפצל שוב, כיוון אחד ממשיך קדימה אל הלא נודע והשני חוזר אחורה, למקום ממנו האיש בא. "שלום לך, מטייל." פנה אליו האדם האחר, שככל הנראה היה גם כן שומר דרך, "הבחירה היא בידיך. אתה יכול להמשיך וללכת קדימה, או שאתה יכול לחזור אחורה. אם תחזור, אפילו אקח ממך את האבן הגדולה המכבידה עליך." הוא אמר לאיש. האיש חשב על האפשרויות שניתנו לו. "אבחר להמשיך קדימה." הוא אמר והצביע על השביל. "באמת? דווקא בדרך זו תבחר?" שאל שומר הדרך בביקורתיות, "ובכן, אם ברצונך להמשיך הלאה אתה תיאלץ לקחת עמך עוד כבודה." הוא אמר, והגיש לאיש שתי אבנים גדולות וכבדות. האיש שם את האבנים בתיקו והמשיך במסע.

זמן רב פסע האיש לבדו במורד השביל, בעוד השמש מתחיל במסע חזרה אל עבר מיטתה שבמצולות. צעדיו כבדים ומהוססים, האבנים הכבדות שבתיקו פוצעות את גבו ועושות כל צעד קשה יותר ויותר. הסבל הקשה עליו להמשיך, אך הוא דבק במשימה בכל זאת. הוא לא היה יכול לוותר עכשיו. השעה הייתה שעת דמדומים כאשר פגש האיש אדם אחר, עומד לבדו באמצע הדרך. "שלום לך, מטייל." פנה אליו האדם האחר, שככל הנראה היה גם כן שומר דרך, "אני לא אוכל לתת לך לעבור. אתה לא ראוי ללכת בהמשך השביל, שוב על עקבותיך." הוא אמר לאיש. האיש היסס, אינו יודע האם להתעמת עם שומר הדרך או לסור לאחור. "לא אשוב." אמר לבסוף האיש, "אני אמשיך במעלה השביל.". שומר הדרך בהה בו בזעם. "אם כך," הוא אמר, "יהיה עליך להתעמת עמי.". השניים זינקו אחד על השני, מתגוששים והולמים אחד במשנהו. הקרב היה שקול, ונמשך זמן רב, אך לבסוף יצא האיש עם ידו העליונה. פצוע וחבול, הוא המשיך במסע.

זמן רב פסע האיש לבדו במורד השביל, בעוד השמש מזמן שקעה והשמיים נמלאו כוכבים. צעדיו היו קטנים וצולעים, האבנים הכבדות שבתיקו כמעט ומכריעות אותו, בעודן ממשיכות לחבוט בגבו המדמם. הוא כמעט ולא יכל להמשיך, עיניו מתחילות להמלא בנקודות שחורות. אך הוא ידע שעליו להמשיך בכל זאת, להמשיך עד אפיסת כוחות. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כאשר פגש האיש אדם אחר, יושב ליד מדורה בצד הדרך. "שלום לך, מטייל." פנה אליו האדם האחר, שהיה זקן מאד. "ברכותיי, הגעת עד הלום. הרווחת את מנוחתך ביושר. שב בני לצד המדורה, תנוח ותרפא." האיש קרס על ברכיו, סחוט מכוחותיו לחלוטין. האיש הזקן לקח את האבנים הכבדות מתיקו, והניח אותן בערימה עצומה של אבנים נוספות, דומות בדיוק לאבנים אותן סחב האיש. "מה יהיה מחר?" שאל האיש את הזקן, רגע לפני שאצבעותיה הרכות של השינה עוטפות אותו, "מה מצפה לי כשתעלה החמה?". הזקן התיישב, וחייך אל האיש.

"מחר? מחר מצפה לך אותו דבר בדיוק."